מותו של מאר-שימון

אחי הגדול חשש שהמעמד צופן בתוכו צרה והזהיר צעירים יהודים שעמדו לידינו כי זה מסוכן להישאר באותו מקום. פנינו לאחור והלכנו, כשהצעירים אחרינו, למקום תצפית גבוה יותר. משם ראה אחי על הגג את הקולה של כורדי שעמד שם חמוש בנשק. מראה הכורדי הזה רק הגביר את חששותינו. ויתרנו על התצפית והתחלנו לרדת. בינתיים, בוילה, שני האנשים שסיירו סביב התקרבו אל פמלייתו של סימקו והיו עסוקים בשיחה עם כמה מאנשיו. סימקו ומאר שימון יצאו מפתח הוילה וירדו במורד המדרגות אל עבר הכרכרה, שם נפרדו בנשיקות ומאר שימון הסתובב ופנה אל כרכרתו.

בטרם הספיק מאר שימון להיכנס לכרכרתו, הוציא לפועל סימקו את התוכנית ששינתה ללא הכר את חיינו וחרצה את גורל קהילתנו הקטנה. הוא שלף את אקדחו וירה במאר שימון, כשבמהלך מתוכנן היטב יצאו ממסתורם מאות כורדים שהסתתרו סביב ופתחו כולם באש עזה לעבר שורת המסדר האשורית. הרעש היה עז, כאילו חמישים מכונות ירייה כבדות הקיאו כדורים ללא הפסק. אנו מיהרנו בריצה לביתנו ונעלנו את הדלתות מאחורינו מהר ככל האפשר.

מאר שימון וכל שורת המסדר הנוצרית על סוסיהם וציודם היו מוטלים על הארץ ללא ניע. מאה ושלושה הרוגים היו שם ורק שניים הצליחו להימלט, אותם שניים שלא היו בשורה. אז, בחמש אחר הצהריים, עזב סימקו את המקום עם כוחותיו ועשה את דרכו לצ'הרי. לאחר מכן, במשך ארבע שעות ארוכות הייתה דממת מוות בעיירה.

ארבע שעות לאחר הרצח, אחרי שהתאספו הג'ולונה, הם עלו על העיירה. הם היו מזויינים בכלי נשק צרפתים שאת שמותיהם אינני מכיר. בידהם הם אחזו ארגזי עץ עם ידיות אחיזה מלאים בתחמושת והתחילו לפתוח באש לכל עבר. חמישים וארבעה יהודים נהרגו שם מהירי הזה. מכורדים שהיו במקום ומהאג'אם הרגו הג'ולונה שש מאות אנשים. לאחר מכן פנו לוילה של קבלה עבדוללה ולקחו את גופתו של מאר שימון, שם הם חפרו עד לעומק של חצי מטר ולקחו גם את האדמה ספוגת הדם עימם.

במשך שבוע לאחר מכן לא התרחש דבר בעיירה ומשום מקום לא עלה קול. אנו היינו חסרי אונים, ציפינו לבואו של הצבא האיראני. יש לי אח, ששמו שימון1 אשר שהה באותה עת ברוסיה. הוא היה בדרכו לאיראן לאסוף את אשתו, ובדרכו כשעצר בח'וי ראה התקהלות גדולה של אנשים.

סיפר לנו שימון –

ראיתי התקהלות גדולה ועצרתי לברר על מה המהומה. אמרו לי "מה, לא שמעת? הכופרים הפכו את קוהנה שאהיר לתל חורבות! אנחנו כולנו הכרזנו ג'יהאד להציל את אחינו המוסלמים. כל מי שידו אוחזת בנשק, חייב להצטרף להצלה." הבטתי סביבי וראיתי שאמנם כולם היו אוחזים בנשק ומוכנים ליציאה. בחו'י, העיר המוקפת חומה, הייתי אני בקרב המון המוסלמים עם סוסיהם, כשכולם אנשי ג'יהאד. חשבתי לעצמי שאם כמות כזו של מוסלמים מגיעה מח'וי, כמות דומה מטבריז וגם עוד מדילמן, הם יבלעו את הג'ולונה עד מהרה...

בעוד אני מביט סביב אני רואה דמות מוכרת. היה זה שופט בשם מירזא חליל האן. הוא שמח לראותי, וכששאלתי למעשיו ענה לי שהוא ממתין לחברו על מנת שיצטרפו יחדיו לג'יהאד בקוהנה שאהיר. הוא תמה למעשי והסביר לי שאת קוהנה שאהיר חיסלו הג'ולונה ועכשיו הכריזו ג'יהאד... יש במקום כל כך הרבה הרוגים, שלא ניתן ללכת לשם כך כפי שתכננתי. כשאמרתי לו על הערכתי בשל הכוחות שהתאספו, הסכים איתי חברי שלכופרים אין סיכוי להינצל מההמון שמתאסף ויעלה כנגדם. הוא הציע לי לשכור יחדיו כרכרה ולסוע יחדיו.

שמחתי על שמצאתי את ידידי המכובד וחבר למסע. הדרך לעיירה אורכה שמונים קילומטרים והוא השתוקק כבר לצאת. בדרכנו ראינו מסביבנו שהיא, כמו ההרים סביב, מלאה באנשי ג'יהאד וחיילים איראנים. כל מי ששוחחנו עימו בדרכנו היה גם בדרכו לקוהנה שאהיר ואמר ג'יהאד. מדאגה דרשנו מבעל המרכבה שיאיץ בסוסים.

יצאנו לקבל את פניו של אחי ששב מרוסיה. אבי פנה לשימון כועס – "איך במצב הזה את מעיז לבוא?"
"אל חשש, אבא", ענה לו אחי – "הצבא המוסלמי שבדרך לכאן כל כך גדול, בתוך שעה יגיעו ושום כח לא יוכל לעמוד מולם! אתם אל תפחדו".
רב (חכם) הקהילה שמע על הגיעו של אחי והוא מיהר להגיע ולשמוע מה מתרחש מחוץ לעיירה. החכם, יחזקאל יעקב2, שאל "אתה רואה באיזו אש אנו מצויים. האם יש איזשהו כח שבא להצילנו?"
"אדוני החכם" הרגיע אותו אחי, "הכח שראיתי בדרך מסביבי יגיע לכאן מחר ויצילנו, אני בטוח בכך. זה כח גדול מספיק לשם כך ויותר מזה. אין אבן בדרך שתחתיה לא היו חיילים! עד שהגענו לגבעה השחורה בדרך, ראינו אותם. משם אנו האצנו והקדמנו אותם... עד מחר הם לבטח יגיעו".
בציפייה ותקווה לעתיד חיכינו, חיכינו וחיכינו, כשהעיירה סביבנו זרועה הרס וחורבן וברחובות היו מוטלות גופות שהתושבים עמלו להכין לקבורה.

תושבי העיירה פחדו וחיכו לגרוע מכל והסתבר שפחדם היה מוצדק. כל ההמון שצעק "ג'יהאד" והחיילים האיראנים אכן הגיעו לגבעה השחורה. שם החל לרדת גשם קל וכל ההמון המוסלמי ששעט לעבר העיירה קיפל זנבו, סב על עקבותיו וחזר להיכן שממנו בא...

תושבי הקהילה חיכו שלושה או ארבעה ימים לצבא האיראני, וכולם הגיעו לאחי ושאלו היכן הם אותם המוג'הדין שעליהם דיבר. שוב ושוב הסביר אחי שראה אותם במו עיניו. ביום הרביעי של הפסח, מוקדם בבוקר, התחלנו לשמוע קולות תותחים.


1 שימון היה ידוע בשם שבן - Shaban
2 יחזקאל יעקב – במקור "הסקל יאהו" - Haskel Yaho

עמוד הבא10 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא10 עמוד קודם