סופה של קהילת סלמאס

על הגבעה היתה כנסיה, ושורת התותחים של הג'ולונה. על הירי היה מופקד אח של מאר שימון. כשעברו לידו, אמר אחד מהג'ולונה לאחי – "לך, רד על ברכיך והשתטח לרגליו, אולי זה יחון אותך." והצביע אל עבר אחיו של מאר שימון. שימון אחי היה אובד עיצות והמום מהמאורעות, וכבר פנה לעבר רגליו של דויד האן, כשזה עצר אותו מבעוד מועד ואמר "ואי מיסכינא הודייא, קימא זדוגלא אילי לאיללה1... קום! קום! אתה הרי הבן של דויד בזרגן2! קום, אני אתן אישור, תקח אותו איתך. מה שהרגנו עד עתה זה מספיק, מעתה לא יהרג אף אדם אלא כולם ילקחו כאסירים". כפי שאמר כך עשה, לקח פיסת נייר ועליו כתב אישור. אחי שימון הביט בו בחוסר אמון ואמר "אם אתה רוצה להרוג אותי, תהרוג אותי פה במקום! אם אלך יהרגו אותי בטרם אספיק לצעוד שני צעדים...".

דויד מבית מאר-שימון
דויד מבית מאר-שימון
Courtesy of the Mar Shimun
Memorial Foundation

"מיסגינא הוגדאא... קמא זדויילא!" אמר דויד האן. הוא קרא לאיש רכוב, נתן לו את הפתק והורה לו כפי שאמר קודם – לא להרוג אף אדם אלא לקחתם כאסירים. "פה נשפך דמו של אחי" הסביר לאחי דויד האן, "פה היינו חייבים לזרוע בשר!". השליח הרכוב דהר לדרכו, מראה לאנשיו בדרך את ההוראה הכתובה ואומר "זו פקודתו של דויד האן – מעכשיו, אין יותר הרג – את מי שאתם רואים תתפסו וקחו איתכם להוסרבה!".

אנחנו באותו העת היינו ספונים בביתו של הארמני השני. הג'ולונה הגיעו והדלת נפתחה לרווחה כשנכנסו אנשים. אלו ראו אותנו, שבע מאות או שבע מאות וחמישים איש מצטופפים יחדיו בתוך הבית, בשקט ובדממה. אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה מפיו. אלו שנכנסו ראו את ההמון וחשבו בינם לבין עצמם "כל כך הרבה אנשים יש כאן... איך נהרוג את כולם? קשה לעשות את זה, כדאי קודם להפשיט אותם מבגדיהם ולקחת את כל מה שעליהם. אם לנשים יש זהב ותכשיטים, נקח גם אותו – ולאחר מכן נהרוג אותם".

בין האנשים שנכנסו אל הבית היו כמה נשים ארמניות חמושות. אלו נכנסו פנימה והסתובבו בין נשותינו, לוקחות מכל הבא ליד בגדים, תכשיטים וזהב. לאחר מכן נתנו לנו הוראה לצאת, גברים בלבד, אל מחוץ לבית. התחלנו לצאת אט אט כפי שהורו לנו.
"אתה אל תבוא" אמר לי אבי. "לך, תשאר ליד אמא, אל תצא. אותנו מוציאים החוצה כדי להרוג, תשאר בפנים". פרצתי בבכי... "אני בא איתך!" אמרתי. התוקפים ראה שיוצאים כל כך הרבה גברים ונמלכו בדעתם, יהיה זה יעיל יותר, חשבו, אם יכנסו כולם תחת גג אחד – אותו יפוצצו על ראש ההמון ויגמרו את המלאכה כך ביתר קלות. שוב הכניסו את הגברים פנימה, ואז צעקו בשפה שלהם לאנשיהם שעדיין בפנים "אם יש מישהו בפנים, שיצא עכשיו החוצה! אנחנו סוגרים את הדלתות וזורקים פצצה פנימה!".

אנשיהם התחילו לצאת, ועוד נותרו כמה מהם בפנים כשפתאום מישהו בעט בחוזקה בדלת הבית וצעק "עצור!". אותו אדם החזיק בידו מכתב. "יש הוראה מדאוד האן. עד עכשיו מה שהרגנו – זה מספיק. מי שנשאר חי, יילקח כאסיר!".

הורו לנו לצאת כולם מן הבית וכך עשינו. הנשים שמהן נלקחו בגדים יצאו חשופות וניתן היה לראות את גופן הערום. אותו שליח שהגיע ברגע האחרון, לקח את הצרור עם כל הבגדים וזרק אותו אל תוך הבית. "מי שלא לבוש, שיתלבש" אמר, והנשים נכנסו אל תוך הבית. הג'ולונה הרגיעו אותנו – "אל תדאגו, מעכשיו והלאה – מוות, אין!" ומרגע שנאמר משפט זה, נהרגו שישה עשר מאיתנו מירי האנשים שבחוץ, שנעשה ללא מטרה לשם שעשוע בלבד. השליח מסר אותנו לידי שישה אנשים והלך להמשיך להפיץ את המסר אותו נשא.


1 ארמית: "אוי מסכן היהודי, כמה מפחד אפילו לא מזהה אותי..."
2 "דויד בזרגן" – דויד הסוחר

עמוד הבא12 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא12 עמוד קודם