פרק שני – פליטים ושבויים

הוסרובה הייתה במרחק שעתיים הליכה, אך מאחר והיו בנינו ילדים ופצועים הדרך התארכה והחושך ירד. הכניסו אותנו לגינה מוקפת חומה למשך הלילה והמקום התמלא עד אפס מקום. הצפיפות היתה גדולה והיינו רעבים וצמאים. הקור היה עז וישנו מחובקים אחד עם השני. באמצע הלילה התעוררנו לשמע קולות מסביבנו. לחרדתנו ראינו שמחומות סביבנו יורדים אל תוך החצר כמה ארמנים, אשר הניחו סולמות בצד השני וטיפסו מעלה. הם פחדו מהג'ולונה אשר תפסו אותנו, ולכן לא השתמשו ברובים, אלא זרקו מרבדי צמר על הגברים כדי להמנע מלהתלכלך ודקרו אותם בסכינים. באותו לילה, לאחר שהרגו אחד עשר אנשים, הם עזבו את המקום1.

בבוקר למחרת חילקו אותנו לשתי קבוצות ואת הקבוצה בה היינו אנו לקחו לכפר מוסלמי בשם סברה. כמה מהכפריים רוקנו בית קפה והכניסו אותנו לתוכו. בצהריים, חילקו לכל אחד פרוסת לחם עגולה בקוטר 40 סנטימטרים ובעובי של נייר. לחם כזה, אפילו אם היית אוכל ארבעה לא היית שבע. היו אלו ימי חול המועד פסח, אבי ואימי לא אכלו לחם והם נתנו לנו את המנות שלהם. כשירד הלילה, שוב התקרבו כמה ארמנים לדלת בית הקפה. הם הבחינו בנו ונכנסו. כל מה שהיה בכיסנו וכל בגד יפה שעוד נותר לנו – הם לקחו. כך עברו ולקחו כל מה שנחה עליו עינהם, גם את הנשים רצו לקחת.

ביומיים האלו אני סבלתי קשה. באותו לילה, ההמולה היתה רבה וצעקות נשמעו מכל עבר. אחד צעק "אבא! אבא!" ומצד אחר שמעתי "אני קופא!"... הסתובבתי והסתכלי סביב, והנה – אחי שימון עמד בחוץ והיה בין הצועקים. מיהרתי לאבי ולאימי לבשר להם שאחי בין החיים והוא חזר אלינו.

מאוחר יותר, סיפר לנו שימון את קורותיו מאז נפרדו דרכינו בקוהנה שהיר –

בזמן שהייתי אצל האשורים, פגשתי כמה מהם שהכירו אותי. הם זומנו להיפגש עם דויד חאן, ובפגישה אמרו לו "אנחנו מכירים את האבא של האדם הזה...". המשיכו וסיפרו שבעת שהגיע אליהם כוחות הצבא העותומני ובזזו את בתיהם, הם ברחו מהמקום. כששבו, כך אמרו – "האבא של האדם הזה עזר לנו מאוד. תן לנו את האדם הזה שיהיה אצלנו, ניתן לו איזשהו תפקיד לעזור לנו כעת".
"אתה מכיר את האנשים האלו?" שאל אותי דויד חאן
"כן אני מכיר", עניתי. "זה הראשון שמו יוהנה, והשני שימון, אלו שני כפריים".
הוא מסר אותי לנוצרים אשר לקחו אותי לבתיהם, שם הם הפשיטו אותי מבגדי והלבישו אותי בלבושם. הם נתנו לי סוס ורובה ואמרו לי – "זו הזדמנות חייך. אתה מכיר את התושבים העשירים, בוא – קח אותנו אל בתיהם, נדאג קצת לעתידנו2 ונתן מזה גם קצת לך. לאחר מכן נלך אל השבויים למצוא את המשפחה שלך."

הלכתי עם אנשים אלו לקוהנה שהיר. העיירה הייתה נטושה לחלוטין, ללא נפש חייה. הבתים היו מלאים בגופות שאת רובם אני מכיר. ראיתי בינהם גם כמה קרובים מהמשפחה, אבל לא ראיתי בין המתים אף אחד מהמשפחה הקרובה. הלכתי לאותו מחסן חיטה שבביתנו, ומי שהשארתי מאחורי כבר לא היה שם. לאחר מכן התחלנו ללכת לבתי העשירים.

הם חיפשו זהב ודברי ערך, אני חיפשתי מזון. לאחר שהם אספו זהב, כסף ושטיחים הם הביאו אותי לגולוזאן. בבוקר, מצאו עגלה והעבירו את כל הדברים שמצאו. בשל מאמצי, עזרו לי הנוצרים לחפש בין השבויים. בגולוזאן לא מצאתי אתכם וכששאלתי בין השבויים, אמרו לי "לא יודעים איפה הם. או שלקחו אותם להוסרובה, או שהם מתו". אחרים אמרו לי "אם לא הרגו אותם, הם נמצאים בסברה". כך ידעתי לחפש אתכם כאן.

אבי ואימי כשראו את אחי שמחתם היתה גדולה. מבין השבויים, כל הקרובים והמכרים הגיעו לאחי וביקשו בתחינה שיצילם, לפני שימותו ברעב. שני הנוצרים שליווי את אחי אמרו לו שלא יוכלו לקחת אף אחד, משום שאין להם סוסים או עגלה והם יאלצו לשוב למחרת. כששמעתי את זה פרצתי בבכי... "אני חייב ללכת רק עם אחי!". שימון לקח אותי, הניח אותי מאחוריו על סוס, והבטיח לאבי ואימי שישוב לקחת אותום למחרת.


1 הנשים מספרות שבאותה עת הן היו מכסות עצמן ואת פניהן באפר מהמדורות על מנת שלא יתקפו אותן אותם הארמנים בריכוזי הפליטים
2 במקור – "ניקח עבור עולמנו"

עמוד הבא13 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא13 עמוד קודם