חיפושים

בעת שהותינו בגולוזאן כמה מהאנשים שהיו שם סיפרו לאבי שאחותו נשארה בהוסרובה. שמה היה לאה1 ולה היו ארבעה ילדים ובת2. משפחתה עברה ימים קשים לאחר שאחד מהבנים והבת נהרגו לא מכבר וגם את החתן של ביתה הרגו. אותו אדם, בשם באבא, סיפר לאבי שתפסו גם את יוסף בנה של לאה ולקחו אותו לעיירה. אבי היכה בראשו בצער ובכה.. "אחותי המסכנה, אך לפני שבוע נתנה קורבן, עכשיו לקחו לה גם את יוסף?". הוסרבה היתה במרחק שעת הליכה מגולוזאן ואבי חש שהוא חייב ללכת ולפגוש את אחותו שם. הוא נפרד מאיתנו ויצא אל הדרך.

אחי שימון נפל למשכב באותם ימים. אחי השני, זה שלא שומע ולא מדבר, היה בעל מקצוע טוב ונלקח לעבוד אצל ארמני בהוסרובה שהיה מכין נעליים. שלוש או ארבע שעות אחרי שיצא אבי, פנתה אלי אימי ואמרה – "אתה ילד, לך אף אחד לא יעשה רע. לך תבדוק לשלומו של אביך ואחיך. תבקש מאותו ארמני שאצלו מצוי אחיך אולי יתן לנו מעט צימוקים, שנוכל לתת לשימון". אני התנדבתי למשימה בשמחה, קפצתי ממקומי ועשיתי פעמי בעקבות אבי לכיוון הוסרבה.

בהגיעי, סימנתי לאחי שאימא רוצה קצת צימוקים, להכין תה לאחי החולה. באותו הכפר היו מעט חנויות, אבל הן היו ריקות מכל דבר מזון. אחי הלך ותר בכל מקום אחר מעט צימוקים אך לא מצא. בלית ברירה, פנה אחי לאותו ארמני שהעסיקו. הסברנו לו על אחינו החולה ועל כך שאין בכל חנויות הכפר מעט צימוקים וזה הלך לביתו ושב עם צרור ובו כמה גרמים. באותם ימים קשה היה להשיג דברי מזון, הפליטים, מזי רעב, היו מלקטים עשבים מהשדות על מנת למלא מעט את קיבתם. צרור הצימוקים הזה היה לו חשיבות כל כך גדולה, כמו מתנה בעלת ערך שלא יסולא בפז.

מצאתי את אבי ואמרתי לו שעלי להביא את הצימוקים לאימי בגולוזאן, שתכין את התה לשימון. אבי סיפר שתודה לאל, את יוסף לא לקחו מאחותו לאה, היה זה יוסף אחר שנלקח. אמתו אחותי התעקשה שאבי ישאר בהוסרובה אצלה למשך הלילה, אולם אבי השיב שלאחר שראה את יוסף, הוסרה האבן מליבו ועליו להתלוות אלי לגולוזאן, אל שימון החולה.

יצאנו מהכפר, ובעוד אנו מתקדמים הבחנו ממולנו בקבוצה של ארמנים. אבי ראה אותם וחשש ממה שיבוא. לפני שהתקרבנו אליהם יתר על המידה, החליט אבי שנסוב על עקבינו ונחזור להוסרובה. בדרך חזרה, פקשנו אשה מגלויזאן המכירה את אבי היטב.
היא התעניינה לאן פנינו מועדות - "הו דויט! ליקא ביזלט?"3
"היינו בדרכנו לגולוזאן" ענה אבי. "אולם ראינו בדרך ארמנים חשודים, אז שבנו לכאן."
"דויד" אמרה בביטחון, "תבוא איתי, גם אני בדרך לשם. אני שמי חנה מגולוזאן, יש לי רובה ושלוש חגורות כדורים! אתן את חיי ולא אתן שיקרה לך דבר!"
שוב פנינו לאחור והלכנו יחדיו. כשהגענו לאותה קבוצה של ארמנים, חלפנו על פניהם ובירכנו אותם לשלום. הם בירכו אותנו חזרה.

בהגיענו לחצי הדרך, נעצרנו למראה אדם התופס שני סוסים בשתי ידיו. הוא הבחין בנו ופנה לאבי "הו! דוד בזרגן! אנחנו חיפשנו אותך!" מאחוריו, ראינו אדם נוסף, אשר הצמיד אשה אזרית אל הקרקע בין הסוסים והיה אונס אותה כשהגענו. כששמע את חברו קם, וקשר את מכנסיו תוך שהוא מתקרב אלינו. האשה ששכבה על הארץ קמה וניסתה לתפוס אותו ולמנוע ממנו להתקדם, אך זה חבט בה עם קת רובה והיא נפלה לאחור והתגלגלה על הארץ.
שני האנשים תפסו את אבי, ובעודי נצמד אליו בחוזקה גררו אותנו לאותו מקום, בין הסוסים.
"סי!4" אמר לי אבי תוך כדי שגוררים אותנו. "אל תצמד אלי, אני הולך לקראת מותי."
"גם אני בא, אבא" אני התעקשתי.
אבי התעקש והתחנן... "אתה אל תבוא אחרינו... בני, גם אותך יהרגו. לפחות לך מצא את אחיך, הוא – יש לו הרבה מכרים, אולי יצליחו להצילני" לשמע המילה הזו, האחרונה, קפצתי לאחור ובריצה מהירה חלפתי על פני אותה חברה, חנה מגולוזאן, ורצתי הלאה, לכיוון הכפר. לא עצרתי ולא נחתי עד שהגעתי ליעדי והודעתי לאימי ולאחי כי אבא נתפס.

"איך נראו האנשים האלו?"
"אחד מהם היה קוסא5" אמרתי.
אחי ואימי הכירוהו. הוא היה ידוע באכזריותו, והסיפורים עליו הלכו אימים. סיפרו שרק בשביל ההנאה שבדבר היה הורג ורוצח. את סוסו היה נותן בכל יום לאחד מהשבויים שירחץ, וכשהיה הסוס יוצא מהמים היה צועק על השבוי על כך שהסוס לא יצא בריקוד, תופס וזורק את השבוי אל תוך המים חזרה.


1 לאה, אשתו של חאג'י-יעקובי קאשי
2 ראובן (רבי), יוסף, הילל, יהונתן ורבקה למשפחת קאשי
3 ארמית: הי דויד, לאן אתה הולך?
4 ארמית: לך!
5 קוסא – Kuse: שזקנו לא צומח

עמוד הבא15 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא15 עמוד קודם