סורמה האנים

אחי לא יכל לצאת מפאת מחלתו. הוא אמר לי שיש אחד נסטוריאני ששמו גורא ועלי למצוא אותו ולקרוא לו אל מיטת חוליו. כך עשיתי והאיש, לאחר ששמע את הסיפור, הסכים ללכת ולמצוא את אבי. לפני שיצא, אמר האיש כי לא יוכל לבצע את המשימה לבדו. הוא קרא לחברו וביחד אלו דרשו תמורה עבור טרחתם. לאחר שניהלו משא ומתן עם אחי, סוכם שיקבלו ארבעה מטבעות זהב, אולם השניים נמנעו מלצאת עד שאחי יתן לחברו של גורא את כובעו. כך עשה אחי אך זה לא היה די – הם דרשו את כספם מראש וגם אחרי שנענה אחי לדרישה זו – לא הסכימו, עד אשר אתלווה אני אליהם ואראה להם את הדרך.

יצאנו מגולוזאן לכיוון קוהנה שאהיר, לשם אמרתי להם שכיוונו החוטפים ללכת. כשהתקדמנו בדרך אמרו השנים שלהערכתם לא כך הדבר והם מתכוונים לעבור קודם כל בהוסרבה לבדוק אם לשם נלקח אבי. בלית ברירה, התלוויתי אליהם ונכנסנו שם לבית גדול בתוך הכפר. בתוך הבית, ראו השניים מכרים שלהם, אנשים חמושים ברובים. "שב אתה פה" אמרו לי. "חכה, אנחנו עוד מעט נמשיך לחפש את אביך". השניים התרחקו ממני וניגשו לחבריהם. יחד ישבו הם כולם למשחק קלפים.

סורמה האנים מאר-שימון
סורמה האנים
Courtesy of the Mar Shimun
Memorial Foundation

כשראיתי את מעשיהם לא יכלתי עוד ופרצתי בבכי מר. אותו הבית, בו היינו היה שייך לאחותו של מאר שימון, סורמה האנים. קול הבכי שלי מלא את האוויר והגיע לאוזניה והתברר כי החמושים אשר היו לידי היו שומריה. כששמעה, שלחה את העוזרת שלה כדי שתבדוק מדוע אני בוכה. כשהתקרבה העוזרת אלי ושאלה לשלומי, הציפה שאלתה את רגשותיי ואת הדחיפות של משימתי למצוא את אבי, והבכי שלי הלך והתגבר. סורמה האנים סימנה לעוזרת שלה מלמעלה להביא אותי אליה.

באותה עת לא ידעתי את זהותה של בעלת הבית. בעודני ממרר בבכי, לקחה אותי העוזרת במעלה המדרגות אל המרפסת בקומה העליונה. לאחר זמן מה הגיע סורמה האנים ואני פרצתי בשטף דברים והסברתי לה את כל תלאותי באותו יום. היא מייד פנתה לשומרים המוצבים שם ואמרה להם בכעס רב בארמית "מסכנים השבויים. מה אתם רוצים מהם? למה אתם לא עוזבים אותם במנוחה?". הוראותיה לשומרים היו ברורות – "אני מורה לכם כעת, צאו ומצאו את הארמני שעשה את המעשים שהילד סיפר עליהם. אם תמצאוהו ולא תירו בו במקום, כיסוי הראש הזה, שלי – יהיה על ראשכם1! עכשיו צאו, מיצאו את הקוסא הזה ותירו בו במקום. יאללא, לכו! שהילד המסכן הזה יציל את אביו!"

סורמה האנם פנתה אלי וניסתה להרגיע אותי. "אל תבכה, ילד שלי, הולכים להביא את אבא שלך." היא הורתה לעוזרת שלו להביא מים לרחצה, וכשאלו הגיע היא בכבודה ניקתה וייבשה את פני. "ילד נחמד, בטח רעב. לכי הביאי לו גם משהו ללבוש". לאחר שאכלתי לחם מרוח בדבש שהכינה העוזרת, הסבירה לי שעדיף יהיה אם אני אתלווה לאנשיה, אוכל לעזור להם לזהות את אבי ביתר קלות. לאחר שעזבתי את הבית עם השומרים, הסבירו לי מי הייתה זו שדאגה לשלומי זה עתה.

יצאתי עם עוד ארבעה מהג'ולונה לעבר קוהנה שאהיר. הדרך ארכה שעתיים, כשהתקרבנו לפאתי העיירה ונכנסנו לפרדסים הסובבים אותה התחילו לרדת טיפות גדולות של גשם. נכנסנו אל הבוסתן דרך סדק בדלתות והסתתרנו שם מפני הגשם. מייד כשהפסיק, המשכנו בדרכנו. הגענו לקצה רחובות העיירה בדיוק עם רדת החשיכה. אחד מהמלווים שלי עצר אותנו ופנה אלי להסביר – "שמע, בשעה כזו לא נכנסים אל העיר. אם היה אור יום היינו נכנסים, אולם בשעות החשיכה הזאבים והאג'אמים יוצאים ממחבואם והם יתקפו אותנו. אנחנו אל העיר לא ניכנס, הגענו עד פה ומפה נחזור". כמה שהתחננתי, כמה שביקשתי וכמה שהמרחק לעיר קטן היה – לא היה בידי לשכנעם להמשיך. החושך היה כבד.

חשבתי להמשיך לבדי את תוך העיירה, להגיע אל ביתנו הנטוש. חשבתי ללכת ולבדוק אבי נמצא שם, פצוע, ואוכל להזעיק את המלווים שלי לעזרתי אם זה כך. הג'ולונה לא האמינו שכוונותיי רציניות ולא התייחסו לתוכניותי. אחרי זמן מה, כשראו שאינני מרפה, אחד מהם נתן בידי את רובהו וכמה כדורים. שמתי את רצועת הרובה על כתפי ופניתי בריצה אל הדרך. הייתי נמוך, הרובה נגרר מאחורי על הארץ וכשעברתי מטרים ספורים צעקו אלו מאחורי "חכה! אנו נבוא איתך!".
עצרתי במקומי בשמחה והם באו ולקחו את הרובה אליהם. "הסברנו לך קודם" אמרו, "גם את יתנו לנו הכל, לעיר הזו לא נכנס. קוהנה שאהיר מלאה כורדים, חבל שנאבד את הרובה... אם אתה רוצה, אתה מוזמן ללכת לבדך". שמעתי את דבריהם, התמלאתי בפחד ופרצתי בבכי. הם ניסו להרגיעני ואמרו שאבי לבטח נמצא כבר בבית. הארמנים, כך אמרו לי, הפחידו את אבי על מנת לקחת את חפציו. הם התאמצו לשכנע אותי שאשוב איתם ובלית ברירה פנינו לאחור. כשהגענו לצומת הדרכים, פנו הג'ולונה לכיוון הוסרבה והנחו אותי להמשיך לכיוון גולוזאן.


1 כיסוי ראש של נשים, סימן להשפלה

עמוד הבא16 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא16 עמוד קודם