אבי, דויד

הייתי בן תשע, ילד. המחשבות על אבי שמחכה בביתנו והציפייה לשמחה שתמלא אותי כשאפגוש אותו האיצו בי לעשות את המרחק בריצה מהירה. כשהגעתי, ראיתי שכולם יושבים בבית כאבלים. הסברתי להם את קורותיי ועברנו לילה קצר של דאגות עמוקות ושינה טרופה.

עם הנץ החמה, העיר אותנו משנתנו אחי האילם. אחי השני קרא לעוד אחד, נוצרי שהכיר, עם סוסו. הוא הפקיד בידו חמישה זהבים והבטיח להוסיף על זה אם ימצא את אבינו. אני ואחי האילם הלכנו בעקבות אותו אדם, עד לקוהנה שאהיר. נכנסנו אל הרחוב בו היה ביתנו ואחי סימן לי שאתחיל לצעוק "אבא" אולי הוא מפחד וישמע את קולי. כך הלכנו ברחוב כשאני צועק עד שהגענו לביתנו. חיפשנו בכל מקום אך אבינו לא היה שם. יצאנו אל הגן, שם היה מקום מסתור בו טמנו כלי חרס מלא בכסף. כשהגענו אל המקום ראינו שם סימני חפירה ואילו הכד לא היה במקומו. ליד המקום, היו מוטלים סיגריות ומקטרתו של אבי. הבנו את אשר קרה, שהארמנים כפו על אבינו לחשוף את מקום המסתור.

אחי האילם סימן שעלינו לעבור מבית לבית שמה אבינו הוכה או שהוא ישן באחד מהם. כך עשינו ועברנו מבית לבית בעודי צועק בשארית כוחותיי אך ללא מענה.

בסוף הרחוב, מרחוק, הבחנו בסופו של דבר בדמות אדם ישן. רצנו אל המקום במהרה וכשהגענו ראינו אותו שם. הוא היה מונח, ירוי בפיו, ללא רוח חיים.
עולמנו חרב עלינו ואחי האילם אחז בחוזקה בגופת אבינו כשהוא בוכה. הוא התחיל להכות את ראשו באדמה בצערו, שוב ושוב...

בקרבת מקום עבר ארמני אשר ראה את מעשיו אחי. הוא לא יכל לשאת את המחזה ועצר מבעד אחי מלהמשיך.
אחי החליט שעלינו לשאת את גופת אבינו מאותו מקום. לא ידענו איך לעשות זאת, והארמני נידב את סוסו. ביקשנו ממנו שייתן כתף, אולם זה סרב... "להרים אדם מת אני לא עוזר. אם זה יהודי – על אחת כמה וכמה!". היה קשה להעמיס את הגופה על הסוס. אחי תפס ברגליים ואני בגוף, כך הנפנו את אבי על הסוס, שנינו. אחי האילם התאמץ, התאמץ מאוד. בכה והרים, בכה והעמיס.

לאחר קשיים וסבל הגענו לגולוזאן. בגינה של הבית בו גרנו הייתה איזו חורבה, שם קברנו את אבינו.


עמוד הבא17 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא17 עמוד קודם