הביזה בדילמן

מצבו של אחי שימון השתפר אט אט וכשהחלים, החליט לצאת ולמצוא את בני המשפחה החסרים. את אחי הבכור עם אשתו ביאז וילדו מצא שימון באחד המחנות והם סיפרו לו שכשהסתתרו במחסן החיטה בקוהנה שאהיר, לאחר הרצחו של מאר שימון, ירו עליהם שבעה כדורים. כל שבעת הכדורים פגעו באשתו של שימון. בכל זאת היא החזיקה מעמד ולקחו אותה פצועה לבית החולים האמריקאי בהוסרובה.

ככשמע את החדשות האלו אמר שימון לביאז, שהיא תהיה מוכנה עם בנה, והוא יקח אותם לאחר שיבדוק לשלומה של אשתו. לאחר שראה שאשתו החלימה, אסף אותה מבית החולים, אסף את אחי הבכור, אשתו ובנם והביא את כולם לגולוזאן.

כולם שמחו לראות את בני המשפחה שנותרו מתאחדים. אולם שמחתנו היתה מהולה בעצב ופחד. היינו כשבויים באותו הכפר והג'ולונה סביבנו לא קפאו על שמריהם. שמענו חדשות לבקרים על הכיבושים והמלחמות של הנוצרים. יום אחד שמענו שהם כבשו את אורמיה, ביום אחר השמועה הייתה שהם כבשו את דילמן. בנוסף, שמענו שהם מתכוונים לעלות על העיר ח'וי.
יום אחד, כשהייתי בביתנו בכפר, אני מסתובב ליד הדלת ורואה שכנה שלנו, נסטוריאנית, מחוץ לביתנו. היא פנתה אלי ואמרה "היי הוגדאא, קה לאההא!1". התקרבתי אליה וראיתי שהיא מוכרת לי. שמה היה מריים, והיא אמרה "בוא, אני אלביש אותך בגדים שלנו, אתן לך חגורה ואקדח. אתה בא איתי לעשות ביזה בדילמן!", אני – שמחתי לצאת להרפתקאה...
היא הביאה לי חולצה עם צווארון גבוה והלבישה אותי. לאחר מכן חגרה למותני חגורה וקשרה בה אקדח. דמיתי כך ליילד אשורי. היא הלכה והביאה עגלה עם שני גלגלים קשורה לסוס.
אמרתי לאימי על היעד של מריים ושלי, אך הרעיון לא מצא חן בעיניה. אימי חששה למנוע ממני את רצונה של הנסטוריאנית, ופחדה לאמר דברים חריפים. מפחדה, לא התירה לי לצאת אולם גם לא אסרה. כל שיכלה לאמר הוא "שימרי על בני". "אל תפחדי, אמא. אני אשמור עליו כאילו היה בני".

הלכנו. האשה נשאה עליה רובה וגם אקדח, ועליה היו תלויות שלוש שרשראות כדורים. כשהגענו כקילומטר לפני דילמן, התחלנו לראות גופות. ככל שהתקרבנו לעיר, כך ראינו יותר ויותר גופות מוטלות בצידי הדרך וכשהגענו לשערי העיר, היו כל כך הרבה מהן עד שגלגלי העגלה רמסו אותן בעברנו. האשה השאירה אותי ליד העגלה בשער העיר, אך אני קשרתי את הסוס ודלקתי בעקבותיה. בדרך ראינו שטיחים, שמיכות מלאות בנוצות ושאר דברים שאותם רצתה מריים לבזוז. "אם אתה רוצה לקחת שטיח כלשהו..." אמרה, ואני הייתי צריך לפנות כעשרים הרוגים מאחד השטיחים שראיתי, על מנת לקחתו.

האשה ראתה שמלאכת פינוי הגופות קשה היא. משקלם היה כבד, ועליהם הונחו מרבדים על מנת למנוע מצחנת המוות מלעלות באוויר. כל מי שהיה בעיר בביזה היה קושר מטפחת לאפו, גם אנו תפסנו את אפנו מחמת הריח העז. מהבוזזים – אף אחד לא לקח לעצמו לא שטיחים, לא מרבדים ולא מזרונים משום שאלו היו מלמעלה ומלמטה – מעורבבים עם המתים.
הרבה מבין הבוזזים היו ארמנים. ראיתי שם קבוצה מהם ששוברים פתח בקיר הבוץ של אחד הבתים. הם נכנסו פנימה, ושם היה חדר עם רובים עתיקים ונדירים ואקדחים. הם רוקנו את החדר מתכולתו, ואחריהם אני נכנסתי והבחנתי בשם באקדח מעוטר בפיתוחי כסף שנותר שם. לקחתיו ושמתי בחגורתי.

כשחזרתי לעגלה, ראיתי שהיא מלאה בכלי פורצלן. "בוא, נלך" אמרה האישה. לא היה מנוס מריח הצחנה החריף שבאוויר, הוא חדר לאפי ומילא אותי בתחושת קבס עזה. היא ראתה את האקדח שלקחתי ופרצה בצחוק "זה רובה ענתיקה! מה תעשה איתו?". התעודדתי מצחוקה, אזרתי אומץ ושאלתי אותה "גברת, למה כל כך הרבה אנשים הרגו כאן?". היא הביטה עלי וענתה "אתה עוד לא ראית מאומה. בעיר הזו חיו מאה ושמונים אלף איש, מהם הרגו שישים אלף!".
"אבל למה?" חקרתי.
"אלו – הם הרגו את מאר שימון ואחרי כן ברחו לכאן".
הג'ולונה ראו שנמלטים מקוהנה שאהיר לדילמן ולכן תקפו גם בדילמן. תקפו את כולם, בוגרים, נשים, זקנים וטף.
"ידענו שהאג'אמים הם איראנים. הם נבראו כדי לברוח, הם עם שיודע לברוח... העיר דילמן2 מוקפת בחומה עם כמה שערים. הם השאירו את השער הראשי פתוח והאיראנים הציבו משני צידי הדרך מכונות ירייה, להגן על הכניסה. הנוצרים באו מהכיוון השני ונכנסו לעיר. כל התושבים נאלצו לברוח דווקא מהשער הראשי וכשהם נשפכו כך אל הרחוב, ריססנו אותם עם מכונות היריה...".
כך זה היה באמת, ובדילמן היו מוטלות גופות לאורך שני קילומטרים. הצחנה שם היתה כה גדולה, עד שאיימה על הבריאות של תושבים הכפרים הארמנים הסמוכים. הארמנים יצאו מהכפרים, לוקחים איתם את האסירים והם לא השתהו לקבור את המתים, אלא הסתפקו בלכסות אותם בעפר.


1 ארמית: "הי יהודי! בוא הנה" – Hay Huydaa, ke lahha!
2 במקור הכותב התייחס בפסקה זו, כנראה בטעות, לעיר ח'וי שעליה כתב בהמשך

עמוד הבא18 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא18 עמוד קודם