אל החופש

באחד מהימים שמענו שהג'ולונה אוספים את כל הכוחות שהיו פנויים ומתכוונים לעלות על העיר ח'וי. הם נראו כאלו היו הולכים לחתונה, צוחקים ושמחים, אומרים בהתלהבות אחד לשני "הולכים לח'וי!".
האיראנים ותושבי העיר התכוננו לבאות. העיר היתה מוקפת חומה ובה שער ראשי גדול. מסביבה היתה תעלה בעומק 4 או 5 מטרים שאותה מילאו כעת במים. את כל הגשרים שהיו תלויים מעל התעלה הסירו ואת השער הראשי סגרו. גם בדילמן זה היה דומה, כשערמו תל של עפר ואבנים על השער על מנת למנוע את פתיחתו. הצבא האיראני תפס עמדה בתוך העיר והמתין לבוא האוייב, כשצבא הג'ולונה התקדם וסגר על העיר, בעודו מחריב עד היסוד כל כפר שהיה בדרכו.

באותו זמן ברוסיה הייתה מלחמת אזרחים. העותומנים ניצלו את חולשת הרוסים ואוגדה אחת שבראשה עלי איחסאן פאשה הגיעה בדרך היבשה והים לאיזור אזרבייז'אן בדרכה לטיפליס, שם בגבול גורג'יסטאן ואיראן, סמוך לנהר כור, נכנס הצבא הטורקי לעיר הגבול ג'ולפה. לאחר מכן, שמו פעמיהם לח'וי. כשהגיעו, הבין עלי פאשה1 ממפקד הכוחות האיראנים את המצב לאשורו. עלי הורה מייד להקים מחדש את אותם הגשרים אשר הרסו קודם לכן ואת הוראותיו היו מבצעים מייד. הוא הורה לשלושה גדודים להקים את המחנה מחוץ לגבולות העיר, בכוונה לפגוש את האויב שם.

באותו הלילה הצבא הנוצרי הגיעו, רוקדים ושמחים, לפאתי העיר. הם ראו מחוץ לחומות את גדודי צבא חונים ופרץ בינהם הקרב. בתוך שעתיים יותר ממחצית מהכוח העותומני הושמד ובמהלך הקרב, שנמשך לאורך הלילה, שארית החיילים העותומנים נמלטו.
לקראת בוקר פשטו הנוצרים על מחנה האוהלים מחוץ לחומות. כשנכנסו, ראו שהנעליים והציוד שננטש שם לא היה דומה לציוד איראני. הם הבינו להפתעתם שהנעליים הם של כוחות עותומאניים ואז המורל שלהם צנח פלאים.

הארמנים והג'ולונה ראה בכוחות הטורקים "הקצבים שלנו" לדבריהם, הם נמנעו לכן מלהיכנס לעומק העיר ותפסו מערך הגנתי. מאותה עת התחילו הכוחות הכורדים, הטורקים והאיראנים לתקוף את הנוצרים מבחוץ ואילצו אותם לסגת2. פניהם של הג'ולונה כבר לא היו שמחות כפי שהיו כשהגיעו.

היהודים התעניינו מאוד בנעשה אך לא העיזו לחקור ולשאול. באחד מהימים בעודנו בכפר, ראינו שכולם מתרכזים בקצה גולוזאן מביטים לעבר גבעה ליד פטרוור שניתן היה לראותה מהמקום. כולנו יצאנו לשם, לרבות אימי ואני. מהגבעה שמענו קולות ירי של הכוחות העותומנים. מנגד, על כל ירי שלהם, השיבו הג'ולונה בשלוש יריות תותחים משלהם. הנשים הנוצריות היו מודאגות ובוכות, ואנחנו כשראינו זאת התחלנו גם לבכות כשראינו אותם מעמיסים ציוד על עגלות וסוסים ומתחילים לנוס מהמקום. נשות הג'ולונה ראו אותנו ושאלו "מדוע אתם בוכים? אלו כוחות ההצלה שלכם!" אימי שוב בכתה. "אנחנו התרגלנו כבר אליכם" השיבה, "עכשיו, כשנפול בידי הכורדים, מה נעשה?"
אחת מהנשים הסבירה לאימי – "אלו הבאים הם לא כורדים. זה הצבא העותומני. הם המצלים שלכם והקצבים שלנו..."
בעומק ליבנו היינו שמחים, אבל חששנו להביע את שמחתנו ברבים, לא כל עוד הג'ולונה שם. לאחר זמן מה ראינו שמאותה גבעה עולה ענן של אבק ובתוכו יכלנו לראות ארמנים וג'ולונה נסוגים לאחור. הבטנו בהם במשך זמן מה וכששבנו והבטנו סביב, ראינו שאין סביבנו אף אדם.

הג'ולונה בעזבם השאירו מאחריהם הכל, פרט לחפצי ערך וזהב. אנו המתנו שם לכניסת הצבא העותומני לכפר, אולם באותו לילה, מסיבה שלא היתה מובנת לנו, לא הגיע אף חייל. בצהרי היום למחרת ראינו כמה כורדים שנכנסו לכפר רכובים על סוסיהם. שאלנו אותם מדוע לא הגיע הצבא העותומני והם הודיעו לנו שזה בדרך, ובינתיים הורו לנו לרכז כמה מהנוצרים שנשארו, ארמנים חולים ומבוגרים שלא הספיקו לנוס, בתוך בית אחד.

בסופו של דבר הגיע הצבא העותומני ופלוגה מהם הקימו מאהל בפאתי הכפר. אחי שימון חשב שיהיה זה טוב אם ילך למפקד הפלוגה להציג עצמו ואותנו. הוא הלך והתחיל לשוחח עם קבוצת חיילים במחנה. באותה עת, מפקד הפלוגה ביקש מאנשיו לבדוק אם יש בכפר מישהו שידו טובה לעבודות חייטות ויוכל לעזור להם לתקן את מדיהם שהתבלו במהלך הלחימה. אחי שמע זאת ואמר "אין טעם לחפש בכפר הזה חייט" ומייד הוסיף "אבל אני יודע מספיק על מנת לטלא את בגדיכם".

מפקד הפלוגה שמח לשמוע את דברי אחי והעמיד לרשותנו אוהל ומכונת תפירה. עם הזמן, התחבבנו עליו והוא הכריז עלינו בפני אנשיו כחייטים של הפלוגה. אחי ידע שצפוי מחסור גדול ורעב וכבר באותה עת לא היה ניתן למצוא מוצרי מזון. הודות לפלוגה זו, יכלנו לשרוד את התקופה ולמצוא את מזוננו שם.

מזלנו הטוב לא היה עימנו לאורך זמן. היה לנו מכר אשר הגיע לכפרינו מהוסרובה והוא הבחין באחי שעבד בפלוגה העותומאנית. מכר זה הלך למפקד הגדוד וסיפר על אחי, שהוא היה בזמן הארמנים מסתובב עם נשק והיה מראה להם את המקומות הסודיים בבתים... "הוא הפך לארמני" סיכם המכר. מפקד הגדוד נתן הוראה מיידית להעמיד את אחי מול כיתת יורים ולהוציאו להורג. מפקד הפלוגה, אשר התיידד עם אחי נתן לו לאמר את דברו לפני שיבצע את ההוראה. אחי הסביר שאכן, בזמן הארמנים הוא היה נושא רובה. "הייתי שבוי" הסביר אחי, "כדי להציל את חיי, עשיתי את מה שהורו לי...". מפקד הפלוגה השתכנע מדבריו, והלך לדבר על ליבו של מפקד הגדוד. הוא תיקן את גרסתו של אחי מעט וייפה אותה – ובכך הציל את חייו של אחי. לאחר מכן תפסו חיילי הפלוגה את אותו המכר, ולאחר שקיבל מכות הגונות הושלך למאסר. בסופו של דבר הלך אחי וביקש שיתנו החיילים לאותו אדם לצאת לחופשי.

שאלנו את חיילי הפלוגה מדוע לא רדפו אחרי הארמנים כשאלו ברחו? הם הסבירו לנו את אשר קרה. הכוחות שלהם דלקו אחר הארמנים אך לא ידעו את הדרך בה הם הלכו. בסופו של דבר הם עברו לצד השני של הגשר, ושם – למטה באיזה מקום, טבחו בכולם והשליכו אותם למים. "רק חלק קטן מהם הצליח להימלט", אמרו, "זו הסיבה שלא נכנסו אל הכפר באותו הלילה, היינו עסוקים בצידו השני של הגשר".

היהודים בהוסרובה במהלך אותו הלילה פחדו מאוד. כשהגיעו העותומנים הם הורו להוציא מהבתים את כל התושבים, יהודים עם הנוצרים. הם העמידו בשורה אחת לירות בכל מי שאינו מוסלמי, לפי הוראות איחסאן פאשה. הוא לא ידע שבאיזור הגבולות יכלה להיות אוכלוסיה יהודית ומאחר והיהודים לא היו מוסלמים, לפי הוראותיו הם נידונו למוות כמו הנוצרים. בין היהודים היה אחד שידע טורקית טוב, ובתקופה קודמת היה אסיר טורקי ברוסיה. אותו אדם התחיל לצעוק "תעזבו אותי! אני הולך לדבר עם איחסאן פאשה!". צעקותיו הגיעו לאוזני איחסאן שזיהה את אותו אדם.

"אדוני הפאשה" אמר לו היהודי, "הגנרל שלי. למה אין לנו זכות לחיות? אנחנו טורקים! הרוסים לקחו אותנו כשבויים לקוהנה שאהיר מטורקיה. בקוהנה שאהיר הנסטוריאנים הרגו אלפים מאיתנו, ואת היתר לקחו כשבויים במחנות והנה אנו כאן כשבויים. אנחנו יום יום התפללנו לישועה על ידי אדם אחד, והנה אלוהים שמע את תפילתנו ושלח אלינו אתכם. אתם המושיעים שלנו, כך נשלחתם אלינו... ועתה אתה נותן פקודה לחסל אותנו לגמרי?"

דברי אותו יהודי, ניסן, ריגשו את הפאשה העותומני עד דמעות. הוא השיב לו שתפקידו הוא להציל אנשים כמותנו. הוא לא חשב שבאיזור הכפרי יכולים להיות יהודים3. הפאשה נתן הוראה מיידית להוציא את היהודים מבין שורות הנוצרים, והורה להם להכנס להוסרובה, לתפוס את מקומם של הנוצרים שנמלטו בבתים של קבע. הוא הוסיף שהכורדים והאג'אמים שירצו גם הם להכנס, יעשו זאת אחרי היהודים. עם פקודת הפאשה, נכנסה כל משפחה לבתים שנותרו מסודרים עם תכולתם. ממקומות אחרים הביאו היהודים סוסים, פרות, ג'מוסים, כבשים וחפצים נוספים ומילאו את הבתים ואת משק החי.

ככל ששהו הכוחות העותומנים באיראן, החיים היו טובים. מצב זה החזיק רק כשישה חודשים.


1 עלי איחסאן סאביס פאשה (Ali Ihsan Sabis) חי בין השנים 1882-1957
2 על פי מקורות כיבוש ח'וי הושלם עד סוף יולי, 1918
3 היהודים ככלל התגוררו בערים הגדולות יותר

עמוד הבא19 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא19 עמוד קודם