פרק ראשון – סלמאס


נולדתי בשנת 1909 בנווהי שארקיה, בקצה איראן1, סמוך לגבול הטורקי. באותו איזור, בישוב בשם קוהנה שאהיר2, חיו כשלושת אלפים משפחות, ברובן מוסלמיות וארמניות.

בקרב הקהילות הזרות הייתה גם קהילתנו הקטנה, שמנתה כשבעים משפחות יהודיות. בתי התושבים התפרסו בעיירה באזורים שונים ונבדלים על פי קבוצות. למוסלמים, שיעים וסונים, היה מסגד גדול וכן גם מאוזוליאום בעל חשיבות יתירה. בעיירה היה גם שוק סגור ובו היה חאן עם חנויות ומסחר פעיל. באיזור בעיירה בו חיו התושבים הארמנים הייתה כנסיה בשם מירקא יעקוב.

יחודו של המאוזוליאום המוסלמי היה בכך ששימש מקום מקלט לפושעים נמלטים, אשר היו במנוסתם מוצאים מקום מפלט מוגן בתוכו. מי מתושבי איראן אשר היה נכנס אליו, יהיה בן מיעוטים או מוסלמי, לא היה נמסר לשלטונות ולאחר זמן ארוך של דיונים היה יוצא לחופשי, כך זה היה בכל תקופת שהייתי באיראן.

היהודים חיו גם הם בשכונה נפרדת והחיים היו נוחים. לשבעים המשפחות היו שני בתי כנסת יהודיים, והשכונה תפסה שטחים גדולים. לכל בית הייתה צמודה גינה של כאלפיים מטרים ובה עצי פרי. תחת השגחתו של החכם היה בית ספר, שבו כמעט כולם היו קוראים בתורה.
היהודים התפרנסו רובם ככולם ממסחר והיו בעלי חנויות בגדים. חל איסור על היהודים למכור מוצרי מזון, בגלל התושבים השיעים שבמקום, אשר כינו את בני הדתות האחרות "טמאים". על מנת למצוא פרנסה חלק מהיהודים היו מרחיקים לכת עד לטיפליס, נשארים ברוסיה שלוש עד חמש שנים ושם מוצאים את פרנסתם.

החיים בעיירה התנהלו ללא חוק וסדר ובאותם זמנים חיו התושבים היהודים בפחד. היו מקרים רבים של גניבות ושוד, ולכן בערב, עם רדת החושך, היו מופקדים על בתי השכונה שומרים חמושים ברובים שעמדו על משמרתם עד שהפציע השחר. שומרים אלו חייבים היו להיות כורדים או אג'אם3. במהלך היום, היו שוטרים סמויים שכירי הקהילה היהודית, מסתובבים בתוך הקהילה. למרות השמירה, בחיי היום יום, הגברים היהודים היו ממעטים לצאת מהבית והנשים לא יצאו כלל, מפחד הכנופיות ברחוב.

אם אתה, כבן מיעוטים, היית יוצא לרחוב ונתקל בכנופיה שכזו, אחד מחברי הכנופיה היה אומר – "בוא, בוא – תתחדש! (מה קנית חדש?)" ואתה היית חייב להישמע. "מה שלומך שכן?" היה שואל... ובוחן אותך ואת חפציך מכף רגל ועד ראש.
אם היית לובש ז'קט חדש או חובש כובע (קלפק), היה מודד אותו – "נראה, זה מתאים לי?" והולך לדרכו. לא היה דבר לעשות כנגד כנופיות אלו. הם היו שודדים שעונים, כובעים ועוד. מהפחד, היית מורד את בגדיך ואף מלביש את השודד. הוא היה שואל "האם מתאים לי?" ולאחר מכן דורש "עכשיו תגיד לי שיהיה לי במזל טוב!". מהפחד, היית מברך במזל טוב וגם לוחץ את ידו של השודד. אם לא היית עושה כך, היית מקבל מכות הגונות ובכל מצב – חפציך היו נשארים בידיו.


1 בספר זה, כמו במקור, יש שימוש בשם הפרסי "איראן" ולא "פרס" כמקובל במערב
2 איזור העיר העתיקה בפאתי סלמאס
3 אזרים. היהודים הקפידו לשכור שרותי תושבים מקרב המיעוטים

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים: