עוזבים את ח'וי

השכם עם עלות השחר קמתי ומיהרתי להתלבש ולנעול את מגפי. פתחתי את הדלת וזרקתי את עצמי החוצה. אשת אחי שמעה אותי ובאה אלי במהרה "אל תלך", היא אמרה, "חכה, קח לך משהו לדרך...", אולם אני התעלמתי ממנה ורצתי משם. יצאתי מהר משער העיר ושאלתי את הדרך לקוהנה שאהיר. אמרו לי שהדרך אורכת שני ימי הליכה והמרחק שעלי ללכת הוא כמאה קילומטרים.

את הדרך עשיתי ביום אחד. בעונה הזו, שנים עשר ימים לפני פסח1, השלגים לא נערמו על הדרך אלא רק בצידיה. האדמה הייתה בוצית מאוד ואני, בן תשע הייתי, עפתי מעליה כציפור.
הייתי נסער, מצד אחד הייתה אשת אחי ומצד שני בבית חיכתה לי אימי, לה הייתי צריך לספר על המאורעות. האיום, הרגשות והפחד דחפו אותי למהר ולרוץ, עד שלא הבחנתי שסוליית הנעל, שהתבוססה בבוץ, התנתקה ונותרה מאחור. חלצתי את מגפיי ואת גרבי, והמשכתי יחף במרוצתי.

בסופו של דבר הגעתי לגבעה, שמפסגתה ראיתי את קוהנה שאהיר במרחק. הסתכלתי על השמש, זו הייתה רחוקה מקו האופק כמרחק גובה שני אנשים. עד לאותה גבעה עשיתי את הדרך בריצה רצופה, מראה העיירה במרחק מעט הרגיע אותי וחשתי לראשונה את קשיי הדרך גוברים עלי ואת רגלי הופכות כבדות. החלטתי לעצור למנוחה קלה, אולם הייתי כה עייף והשינה קפצה עלי.

השמש שקעה, ואני ישן. לפתע הרגשתי מכות מקל עץ על גופי והתעוררתי בבהלה. ראיתי שעברה לידי שיירה של חמורים בדרכה לעיירה ואחד מהנוסעים עצר כדי להעירני. "קום, קום אתה תקפא פה!" אמר. השמש שקעה ושרירי היו תפוסים כולם אך זה לא עצר בעדי מלהמשיך. ההליכה שחררה את הגוף ויכולתי להגביר את הקצב, אך החשיכה והקור גרמו לדרך להמשך עד אין קץ. הפחד אחז בי, ודרבן אותי להגביר את הליכתי ולרוץ. רצתי, והפחד דחף אותי לרוץ מהר עוד יותר.

האם, דאה-באג'י (דבג'י)
האם, דאה-באג'י (דבג'י)

כשנכנסתי לעיירה והגעתי אל הבית, נפלתי במפתנו על הארץ. אימי הבינה שאני עייף ולא ניסתה לדובבני, אלא כיסתה אותי בשמיכות והניחה לי לישון. סימני הדרך ניכרו עלי, ובמשך כל אותו הלילה ישבה ליד ראשי בלי נוע. כשהתעוררתי, שאלה אותי "מדוע כך הגעת לכאן?" ואני, בשטף וברצף הוצאתי מבטני את הסיפור כולו.

אימי קיבלה את הבשורות בצורה קשה. "זה מה שחסר לי?" אמרה, "משמונה ילדים נותרו שניים, וזה הגדול מחליק מידי ומתחיל להיות מוסלמי?" היא בכתה והכתה בראשה כמשוגעת. לפתע עצרה, ואמרה "אני לא מאמינה, ולא אאמין עד שאראה במו עיני. בוא, אני שנינו נצא מחר לח'וי. או שמה נחכה שיבוא שימון מטבריז ולאחר מכן נראה? בעצם, לא – אנו נצא עכשיו ואראה את כלתי!".

שכרנו שני חמורים ויצאנו לכיוון ח'וי. לאחר יום של מסע, עצרנו בכפר בשם מוננג'יק ושם עברנו את הלילה. באחר הצהריים של היום השני, הגענו לח'וי. אני הכרתי את הדרכים והובלתי את אימי היישר לביתו של אחי. ניגשנו אל הדלת ואימי הקישה עליה.
- "מי זה", עלה הקול מהבית.
- "זו אני. פיתחי את הדלת!"
- "את מי את מחפשת?"
- "אני אימו של שבן. באתי לכלתי."
- "אין אדם כזה בבית" הייתה התשובה, "הכלה ממך הלכה, והיא עכשיו הצטרפה לדת הצודקת. את לא תתערבי, הסתלקי!".
אימי לקחה מהארץ חפץ קשיח והתחילה להכות בה בחוזקה. לא היה גבר בבית, אז שלחו לקרוא למשדי סאטאר. זה כשהגיע, חזר על הדברים – "מה אתם רוצים? היא לא מכם כעת, היא יצאה מכם!" חזר ואמר, אך אימי התעקשה – "אני רוצה לראות אותה, את פניה!".

בעוד אנו מתווכחים בחוץ, נפתחה הדלת לרווחה והכלה יצא מהבית בריצה לעברנו. היא זרקה את עצמה על אימי, חיבקה אותה ובכתה. "הייתי פה לבדי" הסבירה, "והם כפו עלי את רצונם. לא אפרד ממך עכשיו כשמצאתיך אפילו לא לדקה!". משדי סאטאר התקרב על מנת להפריד בינה ובין אימי, אך היא פנתה אליו בזעם ואמרה "אתה אדם חסר בושה ועוד מעמיד פני קדוש2. איך אתה כופה עלי בכח דבר שאינני רוצה בו? אני מדת אימי לא אפרד לעולם!" היא קיללה אותו וירקה בפניו. מיהרנו לצאת מהחצר וכלתנו, כפי שיצאה מהבית יחפה, כך הלכה איתנו.

השכרנו שוב שני חמורים, אחד לה ואחד לאימי – ואני הלכתי ברגל, מאיץ בחמורים להתקדם. משכירי החמורים הלכו בשיירה של ארבעים וחמישה חמורים ועוד אחד עשר אנשים שנשאו עימם שני רובי טקאטש. כשהגענו לגבעה השחורה בפאתי קוהנה שאהיר, שמענו מאחורינו צעקות "תעצרו את השיירה ותעזבו את הכל, אחרת נהרוג את כולכם!".
האג'אם בקוהנה שאהיר היו אמיצים יותר מאלו במקומות אחרים, כך באופן יחסי. אלו שנשאו את הרובים פנו אל השאר ואמרו להם למהר... "אנו נעכב את השודדים שמאחור, אתם מהרו – אחרי שתעברו את הגבעה תצאו מכלל סכנה". אחד מהחמושים אחז ברובהו והיכה בחמורים לדרבנם. אני ראיתי רובה אחר מונח על הארץ ומיהרתי להרימו. הראשון הורה לי לשכב בשוחה לצד הדרך והוא קפץ לצידי. השיירה בינתיים הספיקה להתרחק. "אל תזוזו" צעק האג'אמי לעבר השודדים. "אם תזוזו, אחד אחד ננקה אתכם!". רק סיים לאמור את דברו ואני יריתי כדור אחד באוויר. "בן כלב!" סינן אחד השודדים... "זה יורה כדי להרוג!". היו חמישה מהם, וכשהאג'אמי שלצידי הבטיח להם כי אנחנו לא ניכנע, התחילו החמישה לסגת. קמנו מהר, והדבקנו את השיירה.

בינתיים, סיפרה אימי לבעל החמורים את קורותינו בח'וי. זה כעס והסביר לאימי – "אלו שיעים. בח'וי אין אחרים פרט לשיעים. הם קנאים, אך הם בעצמם מלוכלכים יותר מכולם. לא רק אתכם הם מחשיבים טמאים, אלא כל אחד אחר! את רואה – גם אני מוסלמי, אבל אנחנו, הסונים, מתונים מכולם. כל עם שיש לו ספר, אנחנו מכירים בו כבן אדם. גם אני כסוני רוצה שאדם אחר ישנו את דתו ויתאסלם, עבורי זו זכות, אך אני צריך לשכנע את האחר, לא לכפות. את הדת שלי צריך לקחת באהבה, אם זה לא יהיה כך, אני אבצע פשע כנגד דתי". תוך כדי שיחה, הגענו הביתה.

אחרי שסיים את עבודתו בטבריז, חזר אחי לח'וי כשהוא לא מודע למה שהתרחש. כשהגיע, הביט וחיפש אך אשתו לא הייתה שם. חושש ומודאג פנה אחי לבעל הבית וזה הסביר לו את מה שהתרחש.
"אתה, לך יש אימה יהודיה קשה כאבן. היא באה ובתחבולות לקחה את אשתך מאיתנו" התלונן בפניו משדי סאטאר.
"מפליא אותי מדוע לא הסכימה אשתי לדת הצדקת" היתמם אחי. "כדאי שאצא ואחזיר אותה לכאן!".
הם ישבו וסגרו את החשבונות לאחר מכן יצא אחי לקוהנה שאהיר, בהשאירו את כל חפציו שם, ללא כל כוונה לחזור.


1 3 באפריל, 1919
2 הכוונה לשמו המבוטא 'משהאדי'

עמוד הבא23 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא23 עמוד קודם