המסע לואן

יום אחד הגיע הביתה אחי שימון והכריז "אנחנו נינצל מאכזריותם של הכורדים! מצאתי חבר טורקי שייקח אותנו לשם, נוכל לחיות שם כאזרחי המדינה"
- "להיכן ייקח אותנו?" שאלתי
- "אותו אדם שיבח את המקום" ענה – "הארץ השתחררה כעת מכיבוש, העם מתחיל לאט להתאסף ולחיות, גם הפרנסה שם קלה יותר. שמו של חברי קאפו זאדה מהמט אפנדי, הוא הבטיח שיעזור לנו מאוד".

השארנו את אימי וילדו של אחי בדילמן. אני, שבן ואשתו השכרנו סוס ויצאנו לכיוון ואן, מרחק שלושה ימום. רכבנו מבוקר עד ליל, ללא הפסקה. לחם לא היה לנו ואוכל לא מצאנו בדרך, בטננו נשארה ריקה במשך כל המסע. במהלך הדרך ראינו כפרים רבים, אך כולם היו חרבים וריקים מאדם. לאחר יום רכיבה ראינו כפר קטן ובו שלוש משפחות, לידו פיסת דשא קטנה עליה עשינו הפסקה והבערנו בסמוך אש.

אכלנו מעט צימוקים יבשים. הרתחנו מים, ולקחנו שלושה צימוקים, שאותם שרפנו ופוררנו אל תוך המים, על מנת שיקבלו צבע ויהיו כתה. אחי אז הלך אל הכפר כדי לנסות לרכוש מעט לחם.
הוא שוחח עם תושבי הכפר ולמד שיש להם לחם, אך כזה העשוי משעורה. אחי שילם במטבע מג'ידיה1 עבור כיכר לחם אחת, והם יכלו למכור רק ארבע כיכרות. אחרי שביקש שוב אחי, והסביר שאנו חמישה אנשים, הסכימו המוכרים לתת בידו כיכר לחם נוספת.
כשחזר, עטנו על הלחם...
- "תביא לנו לראות!" ביקשנו.
- "אל תאכלו הכל" אמר אחי "הדרך עוד ארוכה".
עבר זמן רב מאז שראינו לחם לאחרונה. אכלנו לאט לאט. כיכר לחם היתה בגודל של בייגל ועבה כקרטון, באמצעה היה חור וטעמה היה כטעם קש. הרתחנו תה צימוקים ושתינו עם אותו הלחם.

למהמט אפנדי היו שני סוסים, על אחד רכב ועל השני העמיס סוליות עור לנעלים. גם לנו היה סוס עם קצת כלי בית, שמיכה וחפצים שונים – על סוס זה רכבה אשת אחי. אני, אחי ובעל הסוס השכור הלכנו ברגל. בסוף שלושה ימים ארוכים הגענו לואן.


1 מטבע כסף גדול ועבה מהתקופה העותומנית, שלעיתים ערכו ככסף גבוה מערכו הנקוב

עמוד הבא28 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא28 עמוד קודם