ואן

בעיר הזו לא היו יהודים כלל. אחרי שבשקלה נחרבה במלחמה נותרו בה מעט יהודים וארבע משפחות מהן עברו להתגורר במקום והיוו את כל הקהילה היהודית. כשנכנסנו לעיר, הדבר הראשון אותו עשינו הוא לשאול היכן מצויים היהודים והלכנו אליהם. כשראו אותנו המשפחות, שמחו שמחה גדולה. הם אירחו אותנו אחרי המסע הארוך וסידרו לנו מקומות ללון ולגור. "היכן יש עוד, שיבואו עוד כמה משפחות ונוכל לעשות מניין!", אמר אחד.

בואן היו בתים רבים שעמדו ריקים ונכנסו לאחד מהם, אולם לא היה לנו מה לעשות בעיר וממה להוציא את לחמנו. חיינו כפי שחיו אותן ארבע משפחות שקדמו לנו. בעיר היו עוד מאה משפחות ארמניות שרוכזו באי בשם אקדמר שבלב ימת ואן – כאסירים בתקופת המלחמה ולאחריה הובאו המשפחות לעיר ואן שם חזרו לגור בבתיהם הישנים. בתים אלו, של האחרונים שנותרו בואן הם האחרונים שנותרו עומדים, שאר בתי הארמנים היו חורבות. השכונות המוסלמיות כולן נחרבו, מעשי ידי התושבים הארמנים לאחר כניסת הרוסים לעיר.
בסופו של דבר כשהרוסים נסוגו מהעיר, חזרו המוסלמים והחלו לשחוט את אותם ארמנים. המוסלמים נכנסו לגור בבתי הארמנים שנטשו או נהרגו, אשר היו בחלק היפה ביותר של העיר ואן, קרוב לים ובו הבתים המסודרים והיפים בעיר.

התחברנו עם ארמני בשם האייק ופתחנו בשותפות איתו חנות נעליים. בטורקיה הוקמה ממשלה וניתנו לנו תעודות זהות של ילידי בשקלה, שם נכתב "יהודי מבשקלה". בקארס שבצפון הייתה עדיין לחימה, וגייסו את אחי לצבא הטורקי. חודש לאחר מכן, שחררו את כל החיילים בני גילו1. כשחזר, חשבנו שלאימי קשה להיות בדילמן לבדה, וכדאי שאצא אני להביא אותה.

התחלנו להכיר את הכורדים שהיו באים, נכנסים והולכים מן העיר. שכרנו שני חמורים ויצאתי אני והכורדים הללו מואן לאיראן. היהודים ביקשו ממני שבדרכי, אם אפגוש בעוד יהודים, אשכנע אותם שיעברו ויגורו בעיר, על מנת להגדיל ולבסס את הקהילה שזה עתה נוסדה. כך עשיתי, ולכל משפחה שפגשתי הסברתי את המצב לאשורו, בהשאירי להם לשקול הכל ולהחליט. כמה משפחות כאלו הגיעו לאחר מכן לואן, כמה אחרות הגיעו לבשקלה, אשר היתה נטושה בשש השנים האחרונות ונותרו בה רק חורבות, בהן שוטטו חיות הבר וזאבים לרוב. אחרי ששבתי לואן עם אימי, הגיעו עשר משפחות יהודיות והתיישבו עימנו.

שימון (שבן), 1956
שימון (שבן), 1956

אשת שבן נפטרה בלידה ונשארנו ארבעה – אימי, אחי, בנו של אחי הגדול ואני. חיינו את חיינו, עובדים ומתפרנסים. השותף הארמני שלנו היה בעל מקצוע טוב, אך ביום אחד הגיעה פקודה מאנקרה שהורתה לגרש את כל הארמנים לירוואן, וכך נאלצנו להיפרד ממנו והחנות נותרה בידינו. העבודה רבתה והמכירות השתפרו. אימי החלה לדאוג לעתיד, ואמרה לי "מה איתנו, מה יהיה מצבנו? אין פה בחורות יהודיות כלל! אתם רווקים, וכלות לא תמצאו. שימון צריך לצאת לאורמי, שם יש הרבה – הוא יצא ויביא לך אחת."

שימון יצא לאורמי, שם יצר קשר עם שתי אחיות ותכנן שאחת מהן תהיה עבורי ואחת עבורו. הוא יצא חזרה לואן להתחיל בהכנות בכוונה לחזור לאורמי מאוחר יותר ולאסוף אותן. בדרכו בפעם השניה, עשה אחי עצירה בדילמן, באמצע הדרך לאורמי. שם , בין ששת המשפחות היהודיות שנשארו בעיר, פגש את בת דודו2, שהזמינה אותו להתארח אצלה. בביתה פגש את ביתה שזה עתה חזרה מטיפליס ובו במקום החליט לבקש אותה עבורי. בת הדוד לא אהבה את הרעיון, "היא עוד ילדה" אמרה לו, "איך תיקח אותה לאח שלך?". בסופו של דבר, בגלל שהיה זה בן-דודתה, לא רצתה האם לאכזבו והסכימה.

הם עשו הכנות מהירות ואחי החליט לפני שימשיך לאורמי לקחת את הנערה ולחזור דרך בשקלה אלינו. מבשקלה שלח אלינו מברק קצר ובו הודיע "אני מביא את נכדתו של דודי עימי ככלה".
לא ידענו עבור מי מיועדת הכלה. אני הייתי מאכיל את הסוסים כשהגיע אחי ויצאנו כולנו לקבל את פניהם. אחי פנה אז אלי ואמר "את הכלה הזו הבאתי בשבילך!"
הייתי מבויש כולי. אצלנו לא היה נהוג שהחתן יוצא לקבל את פני הכלה, מיהרתי לעלות על הדרך אל הבית ועזבתי את המקום...

בואן לא היה חכם שיברך את הכלה. כתבנו מכתב לחכם בבשקלה3, והוא נענה לבקשתנו ואמר שיוכל להגיע רק חודש מאוחר יותר. אנו נאלצנו להמתין. בשל האירוע הזה יכלו יהודי ואן לאחר זמן רב לאכול בשר וכולם ניצלו את הגיעו של החכם לאכול, לשמח ולהתפלל להצלחת הזוג.


1 שבן היה ככל הנראה יליד שנת 1900, בן כ – 20 באותה תקופה
2 ורדה, בתו של חנוכה – אחיה של אימו
3 מאלם (חכם) יונה

עמוד הבא29 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא29 עמוד קודם