הדרווישים

בין האוכלוסייה השיעית היו גם אנשי הזרם הדתי המכונים דרווישים. אלו היו לובשים ג'ובה ארוכה המשתלשלת מטה כשסביב מותנם קשור יריעת בד ירוקה באורך עשרים מטרים. בידם החזיקו הדרווישים מחרוזת תפילה וסביב ראשם, אשר נראה היה כצמיג של מכונית, יריעת בד נוספת באורך עשרה מטרים, ששוליה מונחים על כתפם. אותם אנשים היו מניחים על כתפיהם איזה חלק של חיה קשורה בשרשרת ובידם אחזו מקל הליכה באורך של מטר וחצי, שבראשו מעין גרזן.

כשהיו הדרווישים הולכים ברחובות העיירה היו צועקים "מי הוא חבר אמיתי?!" ומבקשים כך כסף מהתושבים. כל התושבים היהודים היו מכירים את הדרווישים האלו. היה נהוג שכל יהודי אשר היה יוצא לגולה או חוזר, היה חייב להביא מתנה לחברים אלו. כדי לצאת מחובה זו היו מביאים גם ממתקים בין המתנות האחרות, כשהבכירים מבין הדרווישים היו מקבלים מתנות בהתאם למעמדם. נוהג זה נמשך מאות שנים, הפך להיות כחלק מאורח החיים בעיירה וכך עדיין ממשיך להיות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נכנסו הרוסים לאיראן ותפסו אחיזה גם בעיירה שלנו. הם הקימו את בסיסם ליד השכונה היהודית ובשל כך נעלמו מהרחובות כל הכנופיות שהטרידו את חיינו. מהכנופיות ניצלנו אולם הדרווישים לא שינו במאומה את מנהגיהם.

חכם פנחס
חכם פנחס

יום אחד חזר חכם פנחס מאמריקה. על פי הנוהג היה צריך להביא עימו מתנה לדרווישים. כמצופה, עד מהירה הגיע דרוויש לביתו של החכם ועמד בשער ביתו. לדרישתם זו של הדרווישים קראו "האק דוסט", חבר אמיתי – וכך צעק לעבר הבית גם אותו דרוויש והתחיל להכות עם הגרזן שבידו בשער הבית.
חכם פנחס שמע את הנעשה וביקש מעוזרו לצאת ולבדוק מי הוא זה אשר מכה כך בדלת. אותו עוזר שב וסיפר לחכם שמדובר בדרוויש שממתין בחוץ. "תן לו תומן אחד, שיסתלק" היתה תשובתו של החכם.

"כמה חכם הוא החכם" אמר הדרוויש, "חזר זה עתה מהגולה, איך יכול להיות שנותן רק תומן אחד לנו?". כששמע זאת החכם יצא החוצה אל הדרוויש. הלה הרים את קולו ובקשתו למתנה בעלת ערך הפכה במהרה לדרישה תקיפה. כשראה זאת החכם, הטיח בלחיו בו במקום סטירה עזה, עד שכיסוי הראש של הדרוויש, באורך 11 מטר, נפל והתגלגל על הארץ. החכם תפס בשערו הארוך של הדרוויש והחל לנער אותו מצד אל צד. לשמע המהומה התאספו תושבי השכונה סביב ובקושי רב הצליחו לחלץ את הדרוויש. זה לקח את רגליו ונמלט מהמקום.

הדרוויש לא יכל להתגבר על עלבונו מהפגיעה שהביאה מכתו של אותו יהודי לכבודו. הוא הביא עימו את בנו בן העשר והשכיב אותו מול ביתו של החכם. "אני אחתוך אותו מול ביתך!" איים הדרוויש. חכם פנחס הגיע לשער ואמר "אתה אינך יכול לחתוך אותו ביעילות. הנה, תן לי את הסכין – אני אעשה זאת טוב יותר!". הוא לקח את הסכין מיד הדרוויש והכה בו שוב עד שברח מהמקום יחד עם בנו.

אותו חכם, פנחס, היה יליד המקום. אביו נכנס לספרי ההיסטוריה כשקיבל פרמן כהערכה מנאסר אל-דין1. את השכלתו הוא רכש בווינה וברוסיה, והשלים את לימודיו באמריקה כאזרח אמריקאי. היה יודע לדבר תריסר שפות והיה מלמד שם לפרקים.

הכיבוש הרוסי נתן לנו הרגשה שהשתחררנו מהכנופיות ברחובות העיירה אולם הביטחון היה רק יחסי. כמה ימים לאחר אותו מקרה עם הדרוויש, הלך החכם לדילמן, שהיתה מרוחקת כעשרים קילומטרים מהעיירה ובדרכו נתקל בשודדים. במהלך המאבק עימם נדקר פנחס ונהרג. בדיעבד, התברר לנו שהדוקרים היו ארבעה ארמנים אשר ניסו להרוג את החכם כבר בעבר.


1 נאסר אל-דין שאה משושלת קג'אר – מלך בפרס בין השנים 1896 - 1948

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים: