מיסי העושר

החיים בבשקלה נכנסו למסלול ואט אט התחילו להיאסף אותם התושבים שנטשו את העיירה ואת הכפרים באיזור במהלך המלחמה. כפרים שהכילו בעבר מאה משפחות היום חיו בהן ארבע, ואלו הנוטשים עכשיו חזרו לבתיהם. בבשקלה, לפני מלחמת העולם הראשונה, היו מאתיים ושישים משפחות יהודיות, מאתיים ארמניות וארבע מאות כורדיות. כעת אין בבשקלה ארמנים, ויש ארבעים ושניים בתים יהודיים, מאה ושמונים כורדים ושלושים טורקים, בעיקר פקידים ואנשי ממשל מקומי. שנים עשר בתים היו של קציני צבא. בעיירה היה מחנה צבאי בו שהה הגדוד החמישי בדרך קבע.

קרוב לשלושים חנויות היו בעיר, מתוכם ארבע בבעלות כורדית והשאר של יהודים. יחס זה היווה בעיה בעיר והשלטונות התלוננו על כך שבשבת העיירה הייתה מושבתת ממסחר, אף אחד מהכפרים בסביבה לא היה מגיע לעיירה ביום זה והיה ריק ושקט.
היות והגבול האיראני קרוב היה, סחורה הייתה מוברחת מבעדו וכן סחורה אחרת היינו מקבלים מואן. אותם האנשים שעסקו במסחר עשו רווחים וכמה מאיתנו התעשרו כשכמה אחרים חיו בעוני. לאחי הייתה עבודה רבה, כל כך עד שלא יכל לבדו ואני התחלתי לעזור כחייט. גם מצבנו השתפר.

תושבי המקום, יהודים וכורדים, היו בורים ולא ידעו קרוא וכתוב. ביסודם היו אנשים טובים, אולם הופעתם החיצונית הייתה גסה ביותר. הפקידים וקציני הצבא באו לתפקידם בעיירה זו בחוסר רצון בולט. הם היו זרים למקום ולא ידעו כיצד להסתדר ולמצוא דברים שלהם נזקקו. אני הייתי מקבל אותם בצורה טובה, הייתי מדריך אותם ועוזר להם בכל דבר. כך, כשראו שקבלת הפנים שלי טובה, הייתי מתחבב עליהם וקושר עימם קשרי ידידות טובים. את הקשרים האלו ידעתי לנצל לטובת התושבים, כך שאם מישהו היה צריך משהו מהמדינה או מהשלטונות, היה פונה עלי לעזרה.

בגלל שהייתי מטפל ביהודים מול השלטונות, אנשי העיירה והכפריים ראו כי טוב וגם הם היו פונים אלי לעזרה ומתיידדים עימי. זה היה לטובתם ולטובתי ולמעשה תרם לטובת הקהילה היהודית כולה. במידה ומישהו מאנשי הקהילה היהודית היה עושה מעשה חריג היו הגויים מתלוננים אצלי, ובמקרה של סכסוך, אשר יכול היה לגרום לאותו יהודי מסוכסך לצרות, הגויים העדיפו לעיתים לשמור על יחסיהם איתי ולמסור אותו לידי, ובכך למנוע ממני לפנות לרשויות ולגרום להם לבושות.
היו אוהבים אותי בעיירה, וכשנערכו הבחירות המוניציפאליות מניין הקולות אותו הייתי מקבל היה הגבוה ביותר, אף יותר ממניינם של המוסלמים בעיירה. אולם בטורקיה מי שאינו מוסלמי, משכיל ככל שיהיה, לא יכל לקבל תפקיד בעירייה, אפילו לא כאיש ניקיון. לא שאפתי ולא רציתי להיות חבר במועצת העיר, אולם חשבתי שבמקרה ואהיה, אם אהיה, אוכל להיות אוכל להיות לעזר ליהודים.

הייתה תקופה כשאינונו1 כיהן כנשיא וסאראצ'אורלו2 כראש ממשלה, שמחיר הכסף היה גבוה מאוד. כל אזרח מהעם הטורקי חויב במס רכוש3 של לא פחות מחמש מאות לירות4.
בכל הערים בטורקיה הוקמו ועדות, אשר תפקידן לקבוע את גביית המיסים מהתושבים לפי כוחם הכלכלי. הועדה בבשקלה היתה מורכבת מהקאימקאם5, גיזבר העירייה ושלושה אישים נוספים, ביניהם אני. הוועדה התכנסה ונכנסנו ללשכת הקאימקאם להתחיל בדיונים.

הדיונים התנהלו מול רשימה שמית של התושבים. "מוסטפה, כמה יכול לתת?" היה שואל הקאימקאם, "הוא היה קצב, גם שכן שלנו..." היו עונים. כששאל "רפאל, שמואל – כמה הם?" אני שתקתי, והאחרים לשמות כאלו ענו "עשרים אלף!". כל השמות שמנה הקאימקאם נרשמו ברשימה שלצידה סכום המס, חמש מאות לירות לכל הפחות ושלושת אלפים לירות הצמידו לרוב השמות.
בסופו של הדיון, פנה אלי הקאימקאם, שחש שיש כוונת זדון בסכומים שנקבעו ברשימה. "למה ממך לא יוצא קול?" שאל.
- "איך יצא ממני קול? בדברי החברים פה אינני רואה צדק, אלא שיקולים זרים של טינה אישית." עניתי.
- "אני לא מחזיק טינה לאף תושב בעיירה זו. גם אתה לא עובר את גבולות הצדק... קח את הרשימה הזו לביתך וסמן בעט אדום את הסכומים לפי דעתך. מי שלא מגיע לו לשלם, מחק את שמו. אם כתוב ברשימה סכום זעום, תוסיף עליו ואם כתוב סכום רב, תפחית."
הוא נתן בידי את הרשימה ושחרר את האחרים לדרכם.
כשהלכתי, נפרד ממני הקאימקאם - "אני יודע שהצדק איתך. אתה תקפיד על צדק ותשמור על המוסר בקביעת המיסים. אנא תעבוד במשך הלילה, תשיב את הרשימה אלי מחר"

במהלך הלילה עבדתי ועברתי שם שם ברשימת התושבים. ראיתי כמה שמות שהסכום לצידם נרשם בבירור בכוונת זדון. כמה מהתושבים אני מכיר וידעתי שהם לא יכולים לשלם את הסכומים, אותם מחקתי מהרשימה. מי שיכל לתת אלף לירות, רשמתי לצד שמו חמש מאות. היחיד מחברי הקהילה היהודית שרשמתי לצד שמו סכום נכבד היה אחד ששמו שמואל צ'אצ'ו6, שלו רשמתי אלפיים לירות. לצד שמי לא רשמתי דבר, את ההחלטה לגבי לא קיבלתי בעצמי, השארתיה לאחרים. בבוקר הלכתי ללשכת הקאימקאם והשבתי אליו את הרשימה, הוא ראה שאין בעבודה השפעה של תככים או שיקולים אחרים ולא תפסתי צד כזה או אחר, לקח עט אדום ומחק את שמי.

לא עבר זמן רב ולחנותי הגיע שמואל. "אין לך אלוהים? אנו בטחנו בך ואתה כך הבאת הרס לביתנו, בלי רחמים?" זעם.
"אם זה נראה לך סכום גבוה, אשלם אני מחצית". עניתי.
גם בערים אחרות הכינו את אותן הרשימות. כולן הושלמו ונמסרו לראש הממשלה, כך גם דיווחו את סיכום התקבולים מכל עיר. השלטונות עברו על הרשימות, ומי ששמו האג'יק7 הורו להוסיף אפס לסכום הרשום לצדו וכך מי שאמור היה לשלם ששת אלפים יצא שהמיסים אותם נידון לשלם היו בגובה שישים אלף לירות. היו ערים שבהם נאספו מאה אלף אך מיליון לא הייתה עיר שיכלה לתת. מי מהתושבים שלא שילם הממשלה תפסה את רכושו ומכרה את נכסי דלא-ניידי שהיו בבעלותו. עדיין, היו חייבים שלא הצליחו לשלם את חוב המס. את הלא מוסלמים, אחרי שמכרו את חפציהם ובתיהם היו שולחים לעבודות פרך בחורף הקר, בסלילת כבישים וניקוי רחובות. על כל יום עבודה היו אלו משתכרים שתי לירות, שקוזזו מחוב המס.

לאחר ששמע שמואל את כל זה והבין מאיזו צרה נחלץ, מיהר והגיע שוב אל חנותי. "אתה, בטח נשלחת אלינו מאלוהים" אמר... "אני מצטער על דברי הקודמים ועלי להתנצל. אם לא היית אתה שם, גם אנחנו היינו נשלחים לאשקלה8. תן לי את ידך, אני חייב לנשקה!".


1 מוסטפא איסמט אינונו (Mustafa İsmet İnönü) כיהן מ- 11/1938 עד 5/1950
2 שוקרו סאראצ'ורלו (Şükrü Saracoğlu) כיהן מ-7/1942 עד 8/1946
3 מדובר ב"מס העושר" (Varlik Vergisi) שהוחל ב – 1942 ואילך
4 פי עשר בערך משכר חודשי ממוצע
5 קאימקאם – מושל של מחוז פרובינציאלי ברפובליקה הטורקית
6 שמואל (שמיל) גונר
7 האג'יק הוא שם ארמני, ניתן כדוגמא להעמסת מיסים גבוהים במיוחד על מיעוטים
8 אשקלה (Aşkale) – עיר במחוז ארזורום, בעלת תנאי אקלים קשים במיוחד

עמוד הבא33 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא33 עמוד קודם