עלילה כנגד היהודים

כלכלת העיר הייתה למעשה בידי יהודים, נושא לקינאת התושבים המוסלמים. כשהגענו לעיירה היינו מעטים, אולם היה צורך להגדיל את האוכלוסיה וכשזה קרה, גדלה גם הקינאה.
חלק מהתושבים התעשרו, מה שהביא לפערי מעמדות. החמימות של הקהילה הקטנה התחלפה לאיטה בעוינות וכבר היו חושבים בקרב המוסלמים על מזימות כנגד היהודים. בפנינו לא היו אומרים מאומה, אולם הבחנו בקנאה אשר הלכה ואכלה בנפשותיהם.

התושבים המוסלמים ידעו שכל עלילה סופה להתגלות כבדויה, מה שיביא עליהם צרה גדולה. בכל זאת, קינאתם גברה עליהם והם ישבו לרקום מזימה. בכפר סמוך בשם סורן, כשעה אחת מבשקלה, התאספו כמה מוסלמים על מנת לאחד כוחות ולתאם את גרסותיהם בעלילה הנרקמת. בין הנוכחים היו גם פקידי ממשלה, שבהשפעתם הוחלט שתוגש תלונה לשלטון המקומי כנגד היהודים. הם ידעו שאם יגישו את תלונתם לשלטון בבשקלה, הקאימקאם לא יעביר את תלונתם הלאה ולא יקדם אותה, לכן החליטו להעביר אותה ישירות לאנקרה, עותק אחד לפרלמנט הטורקי, אחד לראש המדינה ואחד לשר הביטחון. כך חשבו שאפילו הקאימקאם לא יוכל לעשות דבר על מנת להציל את היהודים.

הם ניסחו את תלונתם היטב. קבוצות בתוך הקהילה היהודית, כך האשימו, חותרים תחת השלטון הטורקי. הם משמשים כמודיעים עבור הרוסים ששלטו באזרבייג'אן האיראנית ומשתפים עימם פעולה על ידי העברת ידיעות אליהם מטורקיה. המסר של תלונתם נוסח בחדות – המצאות יהודים בבשקלה היא לרעת העם. בנוסח מכתבם שילבו הזוממים דעות קדומות ועלילות לרוב.
ארבעה עותקים היו לתלונה, אך לא נימצא מי שיחתום בסופה. לאחר דיונים וויכוחים לא נמצא אחד שיסתכן ויחתום ולכן החליטו לשלוח את תלונתם כפי שהיא. הם הכניסו אותן למעטפות והכינו למשלוח עותקים כמתוכנן – לנשיא, לראש הממשלה, לפרלמנט ולשר הביטחון.

אולם מי יהיה זה שימסור את המכתבים בדואר? שוב נתקלו בבעיה, ממנה לא יכלו להתעלם. לאחר זמן, אזר אחד מהקבוצה אומץ והתנדב למשימה. הוא הביא את ארבעת המעטפות ומסרן למנהל הדואר. זה הביט והעיר לו – "אם אתה שולח מכתבים למוסדות כאלו, אתה חייב לציין את שימך! כך אינני יכול לשלוח מכתב, כתוב נא כאן את כתובתך!". המתנדב האמיץ נאלץ לציין את כתובתו.

מנהל הדואר, שאינני רוצה לציין את שמו, הכיר אותי כאדם שעושה מעשים אנושיים טובים ואהב אותי בשל כך. הוא היה ידידי הטוב ולכן מיהר להגיע ישירות אלי. "גם אתה נמצא בקבוצה הזו שמתלוננים כנגדה" הזהיר. "אל תשאל אותי לשם השולח, אולם אוכל לאמר שמתלוננים עליכם במוסדות הגבוהים באנקרה. זה כל מה שאוכל לאמר, אנא ממך אל תבקש ממני להוסיף. אני מסכן את חיי בזה שהגעתי אליך, אולם הייתי חייב לבוא לספר לך, אולי תוכלו למצוא פתרון שיעצור את הצרה".
ישבתי וחשבתי מה אעשה. ידעתי שאם אספר למישהו, השמועה תתפשט ורק נזק נוסף יגרם. שמרתי את הסוד לעצמי וביקשתי פגישה עם הקאימקאם. חשבתי שצריך להטות אותו לצידנו, כי כך אם שלטונות העיירה איתנו, מספיק יהיה בזה. עשיתי זאת בכך שהצגתי אותו כצד לתלונה, כאחד שמושפל מעצם המעשה.

הקאימקאם באותה עת1 היה אמיץ, ממשפחה אמידה שמבניה היו חברי כנסת באנקרה. הוא הכירני וכיבד אותי, לכן לא מנע ממני מלהפגש עימו כשחפצתי בכך.
- "אתה לא היית מבקש לתאם איתי פגישה" אמר, "היית נכנס אלי כך כפי שאתה. לכן אני מבן שיש משהו כבד רובץ על ליבך".
- "נכון" אמרתי.
- "אז תגיד, מה הדבר?"
- "אני כבר זמן רב נמצא בעיירה זו" פתחתי ואמרתי, לאחר שסיפרתי לו את דברי מנהל הדואר. "לא ראיתי מעודי קאימקאם כמוך – אמיץ לב. אני יודע שלפי הנהלים, כשצריך להתלונן בפני מישהו, היו צריכים להגיע אליך קודם. אולם אלו – עקפו אותך ופנו ישירות למקומות הגבוהים ביותר!" הצבע התחלף בפניו מתוך כעס. "אכן, קודם יש לבוא אלי, הרי גם אלו שיקבלו את התלונה כעת יפנו אלי לבדוק את אמיתותה!"
- "זה נכון" אמרתי. "לכן באתי אליך תחילה, ליידע אותך על תלונה זו. התלונה, בעצם, היא גם נגדיך... זו מן הצהרה שאין בך אמון, שבעינהם אין אתה מנהיג. הם ראו לנכון לפנות לאחרים..."
- "אפילו אם היו מתלוננים כנגדי" אמר הקאימקאם, "גם תלונה כזו היו צריכים להפנות קודם אלי" אמר, "אל תפחד. אפילו אלוהים לא יצליח להוציא מיידי את אלו! אני אראה להם שתוצאות מעשיהם חמורים – מעשה זה של תלונה מבלי שלי יהיה מושג שהדבר נעשה!".

בסופה של הפגישה, הוסיף הקאימקאם ואמר שיזמן גם אותי, יחד עימם, כדי לקבל את תגובתי במהלך הבירור שיערוך. נרגעתי קצת מהלחץ בו הייתי שרוי ופניתי לחקור מי אלו אותם מתלוננים. את כל הנעשה לא סיפרתי אף לא ליהודי אחד, אם הייתי מספר לא היה בזה תועלת, ההפך הוא הנכון – היינו מרוויחים רק יותר אויבים.

עבר זמן מה והקאימקאם ביי הזמין אותי ללשכתו.
- "איך חתרתם כאן תחת השלטון! יש לכם קשר עם הצבא הרוסי, את כל סודותינו מסרתם!"
- "לכן אתה צריך להעריך אותנו" אמרתי. "אנחנו חייבים להיות לכן אנשים אינטליגנטים. הצלחנו להקים עם הצבא קשר הדוק ולמסור את כל סודותיכם, כשלא אתה ולא אף אחד אחר לא שמע ולא ראה שעשינו הכל תחת אפכם... אותם אנשים שנמנעו מלחתום על תלונתם, מדוע חיפשו מוסדות אחרים ולא באו אליך ליידעו אותך? אולי הם מאמינים שאתה משתף איתנו פעולה?"
- "גם על זה אני כועס" אמר הוא. "האם אני ראש לחמורים? בלי להודיע לי הלכו לאחרים כשהדברים התרחשו תחת סמכותי!" הוא אמר לי שאינו מעוניין לעמת אותנו עימם ואמר שהוא יידע אותי לגבי תוצאות חקירתו. אני, לאחר שיצאתי מהפגישה, לא יכולתי עוד ומאנשינו המכובדים סיפרתי לשמואל2 את השתלשלות העניינים.

אותו אדם שנאלץ להזדהות כשולח המכתבים הוזמן בחשאיות ללשכת הקאימקאם. זה חקר אותו אודות זהות היהודים עליהם נכתב המכתב, מקורות המידע והראיות שהביאום לכתוב מכתב כזה. לכל השאלות השיב האיש שאין בידו שום מידע שיוכל למסור. הוא הכחיש מעורבות בכתיבת המכתב וטען שהוא רק נקרא על מנת לדאוג שיישלח בדואר. כשנשאל מי מסר לידיו את המכתב, הבין שלא יוכל להתחמק, אולם העדיף לשמור על שתיקתו ואמר בנחישות "לא אוכל לאמר".

הקאימקאם החליט לשכנע אותו לדבר והורה לשוטר שהוצב בבניין ללוות את האיש לתחנת המשטרה. שם, באווירה פחות נעימה, ניתן לאיש הזדמנות נוספת לדבר, אך שוב הוא סירב.
בסופו של דבר, לאחר שהוזהר שוב ושוב והוכה עד אובדן חושיו, שוחרר האיש לביתו, עם ידיעה ברורה שתהליך החקירה הקשוח יחזור על עצמו מידי יום, עד אשר יאמר את כל מה שנתבקש. בשעה עשר למחרת, היה עליו להתייצב שוב במעצר להמשך החקירה.


1 שמו היה רג'אד אוג'אל
1 שמואל (שמיל) קוטלר

עמוד הבא34 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא34 עמוד קודם