המופתי וההתנצלות

כשירדה החשיכה, שמעתי נקישות על דלת ביתנו. פתחתיה וראיתי חמישה ממכובדי העיר. בינהם היה אחסן, בנו של חאפז.
- "האם אתם יכולים לקבל אורחים?" שאלו.
ידעתי כמובן על מה מדובר.
- "בבקשה, כנסו".
בין האורחים היה המופתי של העיירה, אדם מוערך ביותר על ידי. אותו מופתי בשם שיח זיאדין ארבסי היה ראוי לכבוד, הוא בא ממשפחת ארבסי הענפה, נצר למשפחתו של הארון ראשיד1. אחיו הגדול, שיח עבדולחאכים האזרטלרי2, שמו נחקק בהיסטוריית המדינה כאימאם במסגד איוב סולטן באיסטנבול. המופתי היה אדם מרשים, גבה קומה, בעל זקן ארוך ולבוש ג'ובה ארוכה.
- "אסלאם עליכום", אמר המותפי, חיבקני ונישקני על לחיי. הוא הביט סביבו ואמר לנוכחים - "אולי יש כמה שיקנאו, אולם אני רק אצל אדם זה אני נכנס, יושב, מגלגל שיחה והולך".
- "זה אדם מכובד ורצוי" הסכימו איתו – "ניתן לאהוב אותו וכולנו חבים לו טובה".
אחסן, אותו האדם שכתב את כתובתו על מכתב התלונה, נפל לרגלי ואמר לנוכחים - "אני חייב להסביר, אמא של האדם הזה עשתה לי אמהות, רחצה אותי בגיגית נחושת. אם תכו אותי בביטני, הקציצות של אמו תצאנה החוצה. אני הייתי עיוור במעשי... לא ידעתי שסיניור אפנדי נמצא בתוך הקהילה הזו!".

- "על מה כל המחמאות האלו..." היתממתי, והמופתי קטע את דברי ואמרר "בארץ זהו חיינו כאחים במשך חמש מאות שנים ויותר. חלקנו יחד זמנים של שמחה וזמנים של עצב, ימים טובים וימים פחות. היו ימים שבישלנו סרפדים ואכלנו יחד ויש עוד הרבה זיכרונות משותפים. אבל היום גדל דור חדש עם נשמה בהמית, כאלו שמקנאים. אתם יודעים שכשאני מטיף אני אומר ששכן גרוע גם בו יש תועלת. אם המנורה אצל השכן דולקת, גם אתה יכול לאורה לראות היכן אתה דורך ולאן אתה הולך.אנשים אלו, היהודים הם כמו גדיים וחיים כדבש. אם מישהו מאיתנו בקשיים אנו רצים אליהם לעזרה, מסבירים להם את כל צרותינו והם מוצאים לנו פתרונות. מתי עשו לנו רע?"
ארבעת האורחים האחרים הנהנו להסכמה עם דבריו של המופתי, "נכון, אנו לא ראינו שום רע מאלו, ההפך הוא הנכון – רק טובות".

הודיתי להם על ההערכה הזו "מילים טובות כאלו יוצאות רק מאנשים טובים. אבל לא הבנתי מכל זה מדוע כיבדתם אותנו בביקור זה?". המופתי פתח והסביר – "אף פעם לא נתת לי את הכבוד הזה לבקרך, אסביר את סיבת בואנו: כפי שאמרתי, לעיירה שלנו הגיע דור חדש, עם קנאות גואה ודוהרת. את שמותיהם אל תשאל אותי, אך אומר שחלקם שינקו בילדותם חלב מקולקל – הם אלו שדיברו ברעתכם וכתבו את התלונות האלו, ששלח אחסן. הקאימקאם כעת תפסו ולוחץ עליו על מנת לגלות את זהות הכותבים, שלא חתמו על התלונה. הסיבה שבאנו היא לבקש מחילה. אחסן עשה טעות חמורה במעשיו, ואתם חייבים לסלוח לו על כך. בעניין זה אני פונה אליך אישית. אני יודע שאצל הקאימקאם למילה שלך יש משקל, אנא דאג לכך שגם הוא יסלח לו".

הרהרתי בדברים. אמנם הכותבים זממו לרעתנו ויש מקום להביאם אל הדין, אך חשבתי בעיקר על המשך חיינו ועתידנו בעיירה. הרי אנו נמשיך לחיות בקרב אנשים אלו ועלינו לעשות את המיטב כדי שהחיים יתנהלו בעתיד כסידרם. "אתם האדונים היקרים ובמיוחד כבוד המופתי" פתחתי ואמרתי, "הטרחתם את עצמכם אלי לבקשת עזרה. אני אעשה כמיטב יכולתי, תאמינו לי, על מנת שלא לסבך את העניין וכדי לסיימו במהרה ובשקט".

אחרי שסיימו את הקפה וקמו ללכת, פנה המופתי לאחסן וביקש ממנו להתנצל בפני אישית.
- "איך, איך אתה מצפה שאני אבקש סליחה? הרי אני חייב לו עוד בשל חוב ישן של אבא. אני צריך להשתטח ולנשק את רגליו!" אמר ותפס בידי.
- "אתה עוד צעיר וזמנך בידך" אמרתי.
קבענו ללכת למחרת באותו הזמן להיפגש עם הקאימקאם.

כשהגענו למחרת, אחיו של אחסן, בחור בשם מחמד אמיני היה במקום, זועם וקוצף תפס את אחיו בכניסה "מי השלושה האלו!" צעק עליו, "תגיד לי או אהרוג אותך!". נכנסנו אל הקאימקאם וזה התפלא לנוכחותי במקום.
- "אתה מה אתה עושה כאן?" שאל,
- "באתי מיוזמתי, לא הוזמנתי. באתי לבקש ממך לסלוח לאדם הזה"
- "אללה אללה!" אמר הקאימקאם וצעק על אחסן – "אתה קואה לאיזה שפל הגעת? אתה רוצה להרוס אותם, וזה בא לבקש ממני להצילך. אתה, בן הוג'ה3 שמנסה להראות מוסלמי, קורא ליהודים האלו כופרים. עכשיו תאמר לי, מי פה הכופר?"
אחסן הרכין ראשו בבושה ולא אמר דבר.

- "חשוב הדבר עבורי" אמרתי. "כשאימו נפטרה, הלכתי לביתו והבאתי אותו ואת אחיו אל אימי והיא טיפלה בהם ועזרה להם לגדול ולצמוח. יש לי זכרונות ועבר עם אדם זה, לכן באתי לבקש עבורו חנינה"
- "כך נעשה" אמר הקאימקאם, "אולם תדע שכשחשבת שצמח בביתך, למעשה גידלת נחש!". "קום!" אמר לאחסן, "הסתלק! אנחנו עוד נתראה".

הקאימקאם, מאוחר יותר, הראה לי את התכתובת שהגיע אליו מאנקרה. "אמרתי לך", אמר, "שלא משנה לאן יפנו, בסופו של דבר הדברים מגיעים אלי. טוב שאתה הגעת היום, מחר אשיב לאנקרה ואסיים את הסיפור. אם היית מתעקש לרדוף אחר הכותבים, בדרך כלל זה מביא לתוצאות לא טובות, לכן טוב עשית כשסלחת ומה שעשינו עד עתה זה די. תדע, אני כבר יודע את זהותם של הכותבים, אפילו שלא חתמו, אבל אין צורך להמשיך ולחקור".

הודתי לו והלכתי. קראתי לשמואל4 לחנות וסיפרתי לו את כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו. זה שמח על התוצאה והיה שותף לדעתי – "אני שמח שלא עמדתם יותר מדי על זה. אין לנו כאן אדם גדול שיתמוך בנו...". אמר.

אחרי שנסתיים עניין העלילה, חשבנו, אני ואחי, לעזוב את העיירה. "בו נשקול זאת ברצינות" אמר אחי, "אלו המוסלמים לא אוהבים אותנו. אם היו מצליחים במעשיהם, מה היינו עושים? חוזרים להיות פליטים?". אחי מכר את הבית לכורדי בשם חאכים, בעבור סוס, חמור ואלף לירות. באותם זמנים, שווי הבית5 בכסף לא היה רב.
אנשי העיירה ראה שאנו מתכוננים לעזיבה והתאספו סביבנו. "אתם באיסטנבול לא תוכלו להתפרנס כמו שכאן!" אמר אחד, "כאן אוהבים אתכם ומכבדים אתכם, אם תלכו – איך נחיה כאן, בשם האל - אל תשאירו אותנו כאן"!
אחי שעמד מול כל אלו חזר בו מהחלטתו לעזוב. פנינו לכורדי שרכש את בייתנו בכוונה לפצותו, אך זה לא הסכים לקבל פיצוי, "חשבתי שאתם מוכרים את הבית על מנת לעבור לשכונה טובה יותר. עכשיו הבנתי שכיוונתם לעזוב את העיירה. אם הייתי יודע זאת, לא הייתי קונה מלכתחילה!". הוא השאיר בידינו גם את הסוס והחמור, אולם אחי התעקש שאלו לפחות ישארו אצלו. התנצלנו, וחזרנו לגור בביתנו הישן.


1 הארון ראשיד (Harun al-Rashid) 763 – 809, כאליף יליד טהרן
2 סעיד עבדולחאקים ארבסי (Abdulhakim Arvasi) 1865-1943, יליד ואן, איש דת סוני מהמכובדים והידועים בזמנו, נחשב לאחר מצאצאי מוחמד (ולכן התוספת סעיד לשמו) לימד את תורת האיסלאם עד מותו באיסטנבול.
3 איש דת והוראה מוסלמי
4 שמואל "צ'אצ'ו" גונר
5 הבית היה בעל שתי קומות עם מרפסת עץ המשקיפה לעבר הגבול האיראני. היה בבית גם משק חי, רפת ומבנה המיועד לאפיה..

עמוד הבא35 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא35 עמוד קודם