מונטאז ביי

הכרתי שלוש משפחות1 בגבולות רוסיה, איראן וטורקיה, שנדדו בין המדינות הלוך ושוב. הם היו נתינים עותומאניים והרוסים היו מגרשים אותם מגבולותיהם. הם היו מגיעים לטורקיה, אך בלי לאחוז בראיות ותעודות על נתינותם הם היו מגורשים לאיראן. האיראנים, מצידם, היו מגלים אותם לרוסיה, וחוזר חלילה. היה להם אח באיסטנבול, אשר ניסה לפעול אצל השלטונות באנקרה על מנת לסדר להם אזרחות טורקית פורמאלית, אולם ללא הועיל.

למשפחות אלו היו קרובי משפחה בבשקלה, שהגיעו אלי לעזרה. הלכתי בשמם לקאימקאם ובערבות שלי, הוא ניאות לתת להם אישור שהיה של חמש שנים בעיירה. הם התיישבו והתחילו להתבסס בעיירה.

באותם זמנים התחילה תסיסה בקרב הכורדים באיזור, בראשות עוסמאן קרא2. באותה תקופה הוחלף הקאימקאם, שעזב את העיירה והגיע חדש במקומו. גם מפקד הגדוד, רב-סרן שהיה ידידי הטוב, עזב והוחלף בסגן צעיר. הסגן מילא את מקומו של מפקד הגדוד והוא השכיר חדר בביתו של החכם שלנו. לבן של החכם היתה בת, נערה שהגיעה לגיל בגרות. היא נפלה ברשתו והוקסמה ממילותיו והבטחות החתונה שלו ולאחר מכן הוא עזב אותה ואת ביתו של החכם ועבר לגור במחנה הצבאי, כארבע קילומטרים מהעיירה ולא הראה פניו שוב באותו הבית.

אותו קצין, מונטאז שמו, היה גבר נאה אך אדם אכזרי. מספרים ששישה מחייליו שמועד השחרור שלהם התקרב, הוכו למוות על ידיו, כמו גם אחד תושב אחד כורדי, ממכרי. היות והוא היה סגן מפקד הגדוד, כולם היו מפחדים ממנו.
לאחר זמן מה הגיע לעיירה הקאימקאם החדש, ועימו הגיעו אישתו ואחותה. מונאז נשא לאישה את אותה אחות, ונכדתו של החכם שלנו, כששמעה זאת, שמה קץ לחייה בתליה.

בעקבות זה, אימא של הנערה הגישה תלונה כנגד הקצין. השלטונות נענו בכך שהודיעו שישלחו למקום ביקורת. מונטאז כששמע זאת חשדו נפל עלי, כאחד שהיה מאחורי הדברים. באחד הימים שלח חייל לחנותי עם מסר דחוף להגיע אליו, אל מחנה הגדוד המרוחק.
לא היה אדם בחנות וניתן היה לאמר שאותו אדם שהזמין אותי היה מסוכן. חשבתי שמוטב יהיה שאלך, על מנת שלא תעלה מחשבה בראשו שאני חושש, ובכך אאשש את חשדותיו. לקחתי פיסת נייר, כתבתי עליה "המונטאז ביי קרא לי אליו, אני הולך למחנה", הכנסתי את פיסת הנייר למגירה, סגרתי את החנות והלכתי.

מונטאז קרא לי אליו למחנה כמה פעמים בעבר, וכשהייתי מגיע אליו הוא היה מקבל את פני בחיוך, קם ומפנה את מקומו עבורי. הפעם כשהגעתי עמד לידו קצין אחר והם היו מדברים ביניהם. בירכתי אותו לשלם בהיכנסי, אך הוא עשה עצמו כאילו לא שמע ולא הזמין אותי לשבת. משכתי כיסא, וישבתי ללא הזמנה.
כשנסתיימה השיחה עם הקצין, עזב זה את החדר ומונטאז קם והגיף את הדלת.
הוא הוציא את אקדחו מהנרתיק והניחו על השולחן.
- "חבר. בימים אלו גונבו לאוזני שמועות שאתה פועל לרעתי. חוששני שאתה לא מכיר אותי, איזה אדם אני".
- "אדון מונטאז" התפרץ כעסי, "אני אהבתי אותך מאוד, אך מעתה ואילך אתה תראה אותי מולך3! אתה בטח שמעת את הפתגם האומר שיהודי, במקום להכותו – תפחיד אותו. אתה צריך לדעת שאם היינו אנו היהודים פחדנים, לא היינו חיים באזור הגבול הזה. אתה צריך לדעת היטב שאנחנו לא חוסיין מברנווז, אנחנו לא הולכים לאיראן, אנחנו מכירים את הדרך לאנקרה...".
כשסיימתי את דברי, מונטאז הביט בי ופרץ בצחוק. הוא קם וחיבק אותי, כשהוא חוזר על דברי – "אמרת שלפני כן אהבת אותי!". הוא נישק אותי על לחיי, לחץ על זמזם והזמין קפה.
"אי אפשר עדיין לשתות את הקפה שלך, מונטאז", אמרתי. הוא נפרד ממני לשלום וליווה אותי החוצה, עד לפתח היציאה מהמחנה. כשהגעתי לחנות ראיתי שאת פיסת הנייר שהנחתי במגירה אף אחד לא ראה.

יומיים לאחר פגישתנו הגיע זמנם של מאתיים חיילים להשתחרר מהשרות במחנה הצבאי. הם קיבלו את תעודת השחרור שלהם ועמדו בפתח המחנה הצבאי. "שישה חברים שלנו שוכבים פה!" אמרו החיילים וסרבו לעזוב את המקום. "לא נעזוב עד שייחקר המקרה ואנו נביא לקבורה את עצמותיהם". החיילים הקימו קולות צעקה ופרצה מהומה. מונטאז התקשר לקאימקאם על מנת לבקש את עצתו.
הקאימקאם הזמין אליו את המופתי וביקש ממנו לגשת למחנה, לתת איזו דרשה ואולי ישמעו לו החיילים וילכו לביתם. המופתי יצא מלשכת הקאימקאם ובא ישירות אלי. - "הקאימקאם נתן לי משימה" פנה אלי המופתי, "באתי אליך בבקשה שתצטרף אלי לשם". "את בקשתך אני מקבל כהוראה!" עניתי, "אצטרף ברצון".

יצאנו יחד. המופתי היה אדם מרשים מאוד בהופעתו, אדם גבוה בעל זקן עבות ולבוש בקפידה. כשהגענו, ראינו שהחיילים ישובים על הארץ בשורה אחת. כשראו את המופתי, קמו על רגליהם. עוד לפני שאמר שלום שם המופתי ידו על ראשו, צעק "אללה הוא אכבר!" ופתח בתפילה. "סלאם עליכום ילדים שלנו" אמר כשנסתיימה התפילה. "אשריכם, סיימתם את השירות שלכם. שאלוהים ישמור אתכם למען המולדת, ילדים מוסלמים. אתם בני עם שהלך עם גורלו, אתם יחידי סגולה בעם שמאמין בגורלו. לזכור את חבריכם שלא עימנו – זה חלק מהחוק המוסלמי ואשרי חבריכם שזכו בכך. הם שמרו את גבולות המולדת וזכו ברחמי האל, אנו נבקש זאת עבורם".

המופתי נכנס בין שורות החיילים ובאומרו אל-פאתיחה4 עבר ונישק כל אחד מהם על לחיו. "אלוהים ישמור אתכם למען אמכם, אביכם והמולדת. תהיו תחת השגחת האל, ישמור אתכם האל...".

החיילים עברו אחד אחד, נישקו את ידו של המופתי והתחילו ללכת לדרכם. אני, עם המופתי, חזרנו לעיירה.


1 מבשקלה הוותיקה, משפחתו של ציון בשרן ומשפחות שניים מאחיו
2 עוסמאן השחור
3 כנגדך
4 הפרק הראשון בקוראן - תפילה להנחיית ורחמי האל, משמש לפתיחת כל תפילה

עמוד הבא36 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא36 עמוד קודם