הצלחה

באחד מהימים בעודי יוצא אל המבואה במשרדי משרד המשפטים אני רואה מולי שופט אותו הכרתי מבשקלה נכנס אל המשרדים. הוא לא הבחין בי, לכן מיהרתי אליו וקראתי לו - "ברוך הבא עלי ריזא אפנדי!". הוא הכיר את קולי, תפס בידי ומשך אותי החוצה לראותי באור יום. הוא הרכיב את משקפיו והביט בי, ואז אמר בשמחה "אתה הוא!"
- "מה מעשיך כאן?! אם זה לא היה חשוב, בטח לא היית פה!"
סיפרתי גם לו את הסיפור. - "בוא איתי" אמר. "יש לי כמה חברים, נפגוש אותם ונגלגל איתם שיחה ארוכה."
אנו היינו במשרד המשפטים וחברי, שהיה שופט, היה מוכר ומכובד שם. להיכן שנכנס היו מקבלים את פניו באופן מכובד והוא הציג אותי בפניהם בשמחה. "הבחור הזה מגיע מהעיירה שבה שירתתי. הוא האדם האהוב עלי מכל התושבים!" אמר. כך עברנו ופגשנו כמה מחבריו. בסופו של דבר יצאנו מהמקום והלכנו יחד.

- "באיזה מלון אתה שוהה?" התעניין השופט
- "קאראדניז" אמרתי.
- "זה מלון שרק לאזים הולכים אליו!" השופט הורה לנהג המונית להסיענו למלון שלי. "לך, סגור את החשבון!" אמר לי, "אתה בא ללון במלון שאני מתארח בו!".
נכנסנו למלון שלו ולבקשתו סידרו מיטה נוספת עבורי באותו החדר בו הוא שהה. ישבנו ושוחחנו שנינו עד השעות הקטנות של הלילה, ואני חושב לעצמי כל הזמן שעלי לנצל את אותו אדם, שהיה שופט, ולא לתת לנושא שלשמו באתי להפסיק מלהיות נושא השיחה.
- "מחר" הבטיח לבסוף, "נלך למקום כלשהו, בו אראה לך מרחוק את ביתו של אדם כלשהו, שעזר לאנשים רבים בהצלחה."

כפי שהבטיח, יצאנו מייד לאחר ארוחת הבוקר והגענו לפתח ביתו של אותו אדם. השופט הצביע אל עבר הכניסה ואמר "לכאן תכנס, תצלצל בפעמון ותבקש לפגוש את עוסמאן ביי. אני לא אבוא איתך, אך זכור – אל תירתע והיה אמיץ, אדם זה הוא אדם טוב". אני הרגשתי את האכזבה עולה בי. חשבתי שמדובר בחבר אישי של השופט, שינצל את קשריו וכך יצא תצמח לנו ישועה כלשהי, אולם הוא נתן לי להיכנס לבדי. אם הגרוע מכל יקרה, כך חשבתי, אותו אדם לא יכה אותי, אלא יאמר שהוא אינו יכול להיות לי לעזר, אז כדאי בכל מקרה לנסות…

אזרתי אומץ ולחצתי על הפעמון ועניתי כשנשאתי שבאתי לעוסמאן ביי. העוזרת פתחה, הכניסה אותי אל הבית והובילה אותי אל הסלון, להמתין. כעבור זמן קצר נכנס עוסמאן, איש בריא בשר כבן חמישים. נוכחתי לדעת שכשהגעתי, האיש היה לבוש בגדי שינה ומיהר להתלבש, ולכן התעכב.
- "ברוך הבא ונעים להכיר!" אמר. "אני ד'ר עוסמאן".
ערכנו הכרות והסברתי לו את מטרת בואי – "הגעתי מואן ושמעתי שכבודו אדם שאוהב לעזור. בלי להכירך הגעתי כך אל דלתך לבקש מכבודו עזרה".
- "באיזו צרה אתה נמצא, ספר ואראה מה אוכל לעשות".
סיפרתי לו את כל הסיפור וקורותיי באנקרה מההתחלה ועד לסוף.
- "אני לא יכול להחזיק בזיכרוני את כל מה שאמרת. לך, תעלה על הכתב את כל הסיפור, דאג לכמה עותקים – זה יהיה טוב יותר". קמתי, לחצתי את ידו ונפרדנו.

השופט המתין לי מחוץ לבית.
- "מה עשית?"
- "בדיוק מה שאמרת לי..."
- "יותר קל מזה, אין! בוא, נלך."
הלכנו והשאלנו מכונת כתיבה. העלנו על הכתב את כל הסיפור אותו סיפרתי. לקחתי עותק והבאתי לעוסמאן בביתו.
עוסמאן לקח את העותק ושלח אותי לדרכי באמרו "לך, אתה יכול לישון בשקט. אבל זכור – בכל יום ויום תגיע, תצלצל בפעמון הדלת ותשאל מה קורה בעניינך"
אני הייתי נבוך מבקשתו. "כבודו... אני אפריע אם אעשה כך"
- "תעשה מה שאמרתי! כל יום תגיע, אחרת אני אכעס. תביט, אני אעשה שימוש בנייר אותו הבאת. בכל קצוות טורקיה מגיעים ניירות כאלו לערעור באנקרה. לשם כך יש עשרים שופטים, אשר לוקחים את הערעורים שמוגשים על ידי עורכי הדין איתם לביתם. הם קוראים ומנתחים כל ערעור, כשאחד כותב את דעתו והשאר חותמים לאישור. מול כל הערעורים הללו, אתה תהיה בעמדה טובה יותר. את קורותיך הם כבר יכירו וזה לא יהיה להם חדש" קמתי וניגשתי לנשק את ידו, אך הוא התרחק והורה לי בצאתי לא ללכת שוב למשרד המשפטים, אלא לחזור אליו בכל יום על מנת להתעדכן.

במהלך שבוע לאחר מכן, הגעתי כל יום לדלתו. השופט עלי חאכים ריזא ידידי סיים את ענייניו באנקרה וחזר לעיירה. אני נשארתי לבדי. לאחר שבוע, כשצלצלתי בפעמון דלתו של עוסמאן, קיבל את פני הוא בעצמו.
מברכת השלום שלו כבר הבנתי שיש חדשות טובות. עוסמאן חייך אלי ואמר "האיש שלך שבעבורו אתה כאן חופשי מאז חצות אמש. הוא שוחרר בלי משפטים וחקירות, לך – תברך אותו".
מרוב שמחה התבלבלתי.
בו במקום שלחתי מברק לדודו של שמואל בשאלה "איפה שמואל?". נעניתי על ידי שמואל, שהיה מבוגר ממני בעשרים שנה, "יצאתי, אני בבית. תחכי לי באיסטנבול, נפגש שם. אני מנשק את ידיך, שמואל."

כשאבן כבדה נגולה מעל ליבי, הלכתי לעוסמאן ביי על מנת לגמול לו על השירות שעשה לשמואל ולי. "ראשית, אני מודה." אמרתי, "מודה לכבודות שעשית לי שירות כזה גדול. שנית, ברצוני לדעת מה החוב שלי אליך בתמורה? באתי מוכן למסור לכבודו מה שידרוש".
- "אני רוצה לשאול אותך" ענה עוסמאן, "הוילה הזו שאתה רואה, שלי היא ואני גר בה. בית הדירות המשותף הזה, כולו שלי. אשתי חברת כנסת וביתי היא סגן התובע הכללי באנקרה. אני עצמי רופא, כל המכובדים בעיר הם הפציינטים שלי. עכשיו תגיד לי אתה, כמה אתה יכול לתת?"
- "אלוהים שיתן לך עוד, כבודו" אמרתי והתכוונתי בכל מאודי שמגיע לאדם הזה יותר.
- "בני, אם עשיתי לך שירות, זה העושר שלי. שאלוהים לא יתן לך צרות נוספות. לביתי זה אתה מוזמן לבוא ולבקר כמו בבית אביך. אנא מסור לקרוב המשפחה שלך בואן את בכותי, ואל תלחץ עלי בנוגע לתמורה, שמה אתרגז".
- "אדון נכבד" התעקשתי והוספתי, "תרשה לי לתת לך בכל זאת משהו...". הוצאתי שטר של מאה לירות ומסרתי לו.
עוסמאן לקח את השטר ושם בכיסו. מארנקו הוא הוציא שני שטרות של חמישים, אחד מהם מסר לעוזרת שלו ואת השני מסר לידי. "לך לדרכך" אמר, "אהבתי אותך. לא הייתי מעודי במזרח ולא הכרתי עד עתה אף לא אדם אחד משם. הייתה לי דעה אחרת על האנשים שם, חשבתי אותם לגסים, שודדים שאינם יודעים קרוא וכתוב. בזכותך, דעתי השתנתה, זו שמחה עבורי ודי לי בזה".
נפרדנו לשלום.

עורך הדין סעים דורה התקשר אלי, והלכתי אליו על מנת לראות מה רצונו. "עדיין לא הגיע אלי ייפוי הכח", אמר. - "כבודו, אני כבר לא זקוק לייפוי הכח, קרוב המשפחה שלי זוכה מאשמה. באתי אליך על מנת לראות מה אני חייב לך על השירות שעשית." - "בני, מי אמר לך שאני מקבל שוחד?" אמר עורך הדין, "לא עשיתי עבורך דבר, איך אדרוש ממך שכר טרחה? אני שמח בשמחתך".

אירגנתי את חפצי בבית המלון ויצאתי לאיסטנבול. לא הכרתי את העיר ולא היתי שם מאודי. יצאתי אל הרחוב וראיתי שם בשכונת גלאטה מגדל מתקופת הביזנטים. ידעתי שיש לנו מכר באזור הזה, שמשון1 שמו, אותו ניסתי לאתר. כשעלה הדבר בידי, שאל אותי המכר "באיזה מלון אתה?" וכך נאלצתי לאסוף את חפצי מהמלון ולהתארח בביתו. שלושה ימים לאחר מכן הגיע שמואל לאיסטנבול.
מהלך חודש ימים סיירתי עימו בעיר הגדולה. הוא היה סוחר והגיע לעיר בדרך קבע, כך שהיו לו שם הרבה מכרים וידידים עימם עשה לי הכרות. לאחר מכן אמר לי שמואל שעליו לסוע לאנטפ בדרום מזרח המדינה, לרכוש פירות יבשים אותם מכר בסיטונאות וקמעונאות בחנותו בואן. הוא הציע לי לבוא עימו, אך אני סירבתי. נשארתי שבוע נוסף באיסטנבול ושבתי לאחר מכן לואן.

קבלת הפנים שעשו לי בואן דמתה לקבלת פנים של דיפלומט. התברר ששלושה אנשים ממכובדי העיר הואשמו באותו סעיף בו הואשם שמואל, גם הם הלכו לערער באנקרה אולם הם נכשלו. רבים רצו לפגוש אותי, להבין מי אני ולתהות על קנקני. אחרי יום אחד לקחתי סוס ורכבתי חזרה לבשקלה.


1 שמשון אוזל. בן דודו רפאל היה נשוי לאמתו, אחותו של הכותב

עמוד הבא39 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא39 עמוד קודם