פרק חמישי - בשירות צבאי

באביב של אותה שנה נקראתי לשירות בצבא הסדיר. מהעיירה שלנו גויסו יחד עימי עוד שלושה יהודים ועל ענייננו היה ממונה קצין מבין ידידי.

הקצין קרא לי אליו ואמר לי שהוא לא מעוניין שאנו נלך כפושעים, בליווי שוטרים צבאיים כמקובל. מאחר וסמך עלי ולא הכיר את חברי, מינה אותי לפקח על המסע ועל התייצבות כולנו בסיאירט.
כשהגיע היום, השכרנו סוסים ויצאנו אל הדרך. רבים מפקידי הממשלה, מהקצינים וקהל מהקהילה היהודית ליווה אותה עד היציאה מהעיירה, שם חיבקו אותנו ונפרדו מאיתנו אחד אחד. גם נורי ביי היה בין המלווים, וכשנפרד ממני הדגיש ואמר – "באיזו יחידה שתוצב, תכתוב אלי את שמו ודרגתו של הקצין האחראי עליך ומהיכן הגיע. אפילו אם לא אכיר אותו, אמצא אדם שיצור עימו קשר על מנת לשמור עליך וכך יהיה לך נוח יותר".

בסוף היום הראשון למסענו, לאחר שמונה שעות רכיבה, הגענו לשושנמירק שם נשארנו ללון. הכפריים הכירו אותנו ולאחר ארוחת הבוקר נכנסה אישה למקום בו היינו והציגה עצמה כאשת מוכתר הכפר.
את המוכתר הכרתי, אך את אשתו לא פגשתי מעולם. "מארבעתכם, מי הוא סינור?" שאלה, ניגשה אלי וחיבקה אותי כשדמעות בעיניה. - "אמאל'ה, אני מקווה שזה לטובה... אולי החלפת ביני לבין אחר?"
- "לא" אמרה, "אנו לא נפגשנו אך שמעתי עליך הרבה. אלו שלושת חבריך רגילים לצרות, השירות הצבאי שלהם יעבור בקלות. לכן אני בוכה, אתה – היו לך חיים אחרים, אומרים שעכשיו אתה תסבול ויהיה לך קשה. אני לא מאמינה לזה. אם זהב נופל בבוץ, הוא לא מאבד מערכו. אל תדאג, אתה גם תדאג לזה שיאהבו אותך. אל תדאג לבני ביתך, דאג לעצמך, המשפחה, אחיך ובן אחיך כולם יהיו בסדר. אלוהים ישמור עליך". החלפנו כמה מילים ונפרדנו.

באותו הלילה המתח והציפיה לבאות הפילה עלינו עצבות. בבוקר המשכנו בדרכנו והגענו לואן, שם הלכנו אצל קרובי משפחה. חיפשנו במזג האוויר הקר איזו עגלה לשכור ולא עלה בידנו למצוא. בסופו של דבר פגשנו בנהג משאית שהיה בדרכו לדיארבקיר ועלינו מאחור בתא המטען הפתוח. קבענו שיקח אותנו עד לגרזאן והתמקחנו על המחיר.
בסופו של דבר הגענו להסכם. המקום ליד הנהג היה מושכר ועימנו היה חאג'י בדרכו למכה ועוד בחור אחת קוסה. קנינו בד לסגור את תא המטען של המשאית ולמנוע מהקור מלחדור, לקחנו עימנו מנגל, פחם ובקבוק ערק שאותו שתינו כשהחאג'י לא היה עימנו. כך יצאנו לדרך ובגלל תקלות מכאניות הגענו לגרזאן רק לאחר שלושה ימים.

חיפשנו בכפר מלון, אולם אחד מאיתנו, יעקב1, התנגד. לא היו לו אמצעים לשלם והוא הציע שילך הוא למוצב ויבקש מהם להלין אותנו. מאחר ואנו בדרך לגיוס, חשב, חייבים הם לעשות כן. לא עזרו ניסיונותינו לשכנעו או הצעתי לשלם עבור חדרו במלון. הוא המשיך וטען שהם במוצב יתנו לנו מקום ואף ייקחו אותנו לאחר מכן ליעדנו. מאחר והתעודות שלנו לא היו ניתנות להפרדה, נאלצנו להצטרף אליו והלכנו למוצב. כשהגענו, הסברתי לאנשי המוצב בעדינות את מצבנו. אחד מהם שלח אותנו לדרכנו ואמר "אם עד לכאן הגעתם לבד, אז תמשיכו ותסתדרו לכם במלון. מחר בבוקר תמשיכו ליחידה שלכם, אם לא תוכלו תפנו אלי ואני אשלח אתכם לשם".
יעקב חתך את דבריו ואמר נחרצות – "אנחנו חיילים! אתה חייב לתת לנו מקום לינה!". החייל הביט בו וחכך בדעתו. לבסוף הנהן ואמר "נכון, נכון, אני חייב. בואו איתי!". השומר פתח דלת במוצב ודחפו את ארבעתנו לחדר פנימי.

רק אז ראינו מה יש במקום. כל כך הרבה אנשים היו דחוסים שם, עד שלא היה מקום אפילו לעמוד. שלושת חברי מצאו לעצמם מקום בו יכלו לשבת בכפיפה ואילו אני, שכעסתי על יעקב שהביא אותנו למצב הזה, נשארתי לעמוד.
אחד מהנוכחים, בחור מסיאירט, היה עם מיטה קטנה שעליה ישב. הוא ראה שאני עומד זמן רב והציע לי לשבת בפינת המיטה. הוא נתן לי שתי שמיכות ואמר לי לשים אחת מתחתי ועם אחת להתכסות.
"אל תפריע לעצמך..." אמרתי, אולם הוא לא חיכה ושם את השמיכות בידי. קראתי לחברי והבאתי אותם לשם.
- "אתם, מה עשיתם? איזה פשע ביצעתם שעצרו אתכם והכניסו אתכם לכאן?" שאל האיש מסיאירט.
- "אנחנו חיילים", עניתי, "אחד מאיתנו דיבר קצת עקום2 ולכן הכניסו אותנו לכאן..."
- "אז תסתכלו סביב ותתנחמו. יש פה כאלו שיש להם עוד עשרים שנה להיות במקום, אני עצמי פה שנים עשר שנים, מתוכם נשארו לי עוד שש." אחד מאיתנו היה צמא וביקש למצוא מים. "פה קשה להשיג", אמר האיש והסביר לנו מה עלינו לעשות. בחוץ היו כלי חרס עם מים אשר נמכרו בעשרה גרוש לאחד. כד מים קטן ניתן היה להשיג בחמש לירות וכזה עלה בידינו להשיג ולרכוש לאחר שעתיים.
כך עברנו את הלילה בתוך הצפיפות, העובש והרטיבות.

בבוקר הוציאו אותנו מהמקום לשטח המוצב. כשראיתי את אור השמש הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. ישבנו בבית הקפה שבמוצב ושתינו תה. היו לנו עוד שבעים וחמישה קילומטרים לעשות, אולם שמחתי לצאת לדרך ובלבד שלא אאלץ לחזור אל אותו המקום ללילה נוסף. אמרתי לחברי להתכונן לדרך, ובאותו היום, בשעות הערב, הגענו לסיאירט.


1 במקור משה. הכותב החליף בין יעקב לאחיו, טעות שתוקנה לאחר מכן
2 דיבר שטויות...

עמוד הבא42 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא42 עמוד קודם