חייט המחנה

לאחר שישה חודשי שירות הגיעה תשובה חיובית לבקשתי לשלם עבור שחרור מוקדם1. מפקד בית החולים קיבל את התשובה והזמין אותי אליו לשיחה. "עשית שישה חודשים" אמר, "ואני רואה שהעבודה שלך לא קשה. אני מודה לך על מה שעשית עד כה ומבטיח שאם תישאר, אקצר את השירות שלך בחודשיים. בשל עשרה חודשים נוספים לשלם סכום כזה גבוה זה פשע", הסביר, "בוא, תוותר על זכותך זו, אנו אוהבים אותך כאן". באותו ערב אני ושלושת חברי חגגנו בחדרי, הזמנו אוכל ושתינו ערק עד השעות הקטנות של הלילה.

רופא העיניים שאצלו שירתי היה מפקד בית החולים. הקצין הממונה על הרופאים היה אחר, והוא ניגש גם הוא ושאל אותי אם בכוונתי לעזוב. הוא הבין שכבר התרגלתי לסביבתי, אני מכיר את כולם וכולם אותי. הוא גם הבין שעבורי עשרת החודשים הבאים יעברו במהרה. "כבודו, המפקד והמנהל שלי", עניתי לו, "אם אתה רואה לנכון שעלי להישאר, אקבל את זה". בכך נסגר הגולל על השחרור המוקדם. לחצנו יד, והוא אמר לי שלא אצטער על החלטתי. "לך, תמשיך בעבודתך!" אמר ואני הצדעתי ויצאתי.

כמה מתושבי העיר סיאירט היו מכרים שלי עוד מבשקלה ורובם היו דוברי ערבית. במקרה, המנתח של בית החולים, ג'אמיל שמו, השכיר בית ממכרים שלי בעיר. לילה אחד, התארח המנתח בביתו של שיח סאלים, אחד ממכרי.
תוך כדי שיחה, נזכר בי שיח סאלים, ופנה לג'אמיל בבקשה - "תעשה לי איזו טובה. בבית החולים שלכם יש חייל שאני מכיר ומוקיר. אם תעשה לו איזו הטבה, זה ישמח אותי מאוד. אני קיבלתי הרבה ממנו כשהייתי חי בעיירה שלו, הוא עזר לנו הרבה מול השלטונות. פרט לכך האיש הזה מוכשר ויכול לעשות כל עבודה, אני יכול להעיד על כך. בעיירה שלנו הוא היה חייט וחייט טוב!"
- "ממזר! אנחנו פה ללא חייט והוא לא אמר דבר עד כה!"
- שיח סאלים הבין שבמקום להועיל יצא מזיק... "אנא ממך, חושש אני שעשיתי לו עכשיו נזק"
- "אל תדאג ידידי," ענה לו ג'אמיל, "אני לא ארע לו, זו הבטחה".
אותו מנתח היה ידוע כבעל עצבים מתוחים. השמועה הייתה שמכעסו הרג שני אנשים ומאז נשבע שלא יכה עוד חיילים. הכרנו אותו בבית החולים כאדם עצבני שהיה מרבה לצעוק, אך לעולם לא מכה. למחרת ערב שיחתו הזו, לפני שהתייצבו הרופאים לעבודתם, נכנס המנתח לשיחה עם מפקד המחנה. אני הצלחתי לשמוע שבסיומה של השיחה ביניהם, אמר המפקד "את העניין הזה תשאיר לי...". כשפנה מפקד המחנה ללכת הוא חלף על פני עם חיוך קל על פניו.

עוד חולים המשיכו להגיע כפי שהיה בכל יום ויום. הוא היה בודק אותם ואני מטפטף את הטיפות לעיניהם. לאחר שנגמרו החולים ונגמרו הטיפות, קרא לי אליו למשרדו.
- "תכין פעמיים קפה!" הורה.
אני לא ראיתי אורח במשרדו, אך בכל זאת הכנתי פעמיים קפה ונשארתי בחוץ. הוא לחץ על זמזם וקרא לי להיכנס, כך עשיתי ונותרתי לעמוד. - "שב אני אומר לך!" אמר, "אני רוצה לשאול אותך שאלה חברית"
ישבתי.
- "זה הקפה שלך" הצביע על הכוס השניה. "מי גרם לך שתחשוב כך עלינו כאנשים רעים?"
- "חלילה וחס, כבודו. לא שמעתי מאדם מילה פרט משבחים עליך"
- "טוב, אז מדוע הסתרת את המקצוע שלך מאיתנו?"
- "לא הסתרתי", התחכמתי, "אמרתי באותו יום שאני צלם!"
- "אמרת כך? אם כן, יש לך הרבה מקצועות..." צחק המפקד, "הלשין עליך אדם אחד. לא אמרת איזה עוד מקצוע יש לך ועכשיו שמעתי שאתה היית חייט מומחה. את זה הסתרת מאיתנו ובצדק...".
הוא לא רצה הדאיג אותי ולא רצה גם שאהיה מוטרד מאחרים. "אני המפקד הישיר שלך", אמר, "אם אתה פה נותן טיפות, לא אשלח אותך לעבוד כחייט. בלעדי, אף אחד לא יוכל לפקוד עליך דבר אחר. אכתוב כאן, מחוץ לחדרך, שלט המורה שרק לי יש סמכות לתת פקודות".

זה שהלשין עלי הכיר אותי היטב. חייט יכול שיהיה טוב יותר או טוב פחות, אולם טוב כפי שהציג אותי המכר – לא הייתי. ידיעותיי ומקצועיותי הספיקו לעיירה ממנה באתי ודי היה לי בזה.
בבית החולים לא היה רופא שיניים, אך הכינו מקום עבודה ומגורים לרופא כזה. המנהל נתן הוראה שאני אקבל את המקום, שהכיל שני חדרים וחדר נוסף לשינה. באחד מהחדרים תכנן המפקד להציב מכונת תפירה ושולחן עבודה והוא הורה לי לדרוש כל דבר שאזדקק לו ולקחת לידי גם עוזר אשר יעשה את העבודות הקשות.
כפי שאמר, קיבלתי את החדרים ושני חיילים שהתייצבו להיות לי לעזר התבקשו לנקות את החדרים ולהכין את כל הכלים שנדרשו לעבודת החייטות והיו מאוחסנים באפסנאות. קיבלתי לידי כמות ראשונה של בד שממנה הכנתי כמה סטים של פיג'אמות, מהן נתתי למפקד המחנה לבדיקה והוא היה שבע רצון.

באותו מקום הייתי עובד, אוכל וגם ישן. את חדר השינה סידרתי היטב, עד שנראה כמו חדר בבית מלון והמקום נראה יפה. מהחלון יכולתי לצפות על המעיין והבאר שהיו בקרבת מקום ושם היו בדרך כלל הרבה אנשים ונשים. העיר סיאירט שנוהלה על ידי מחוז הייתה יפה, אך היה בה מחסור חמור במים. הנשים לרוב היו מגיעות לבאר ונושאות את המים לביתן. התושבים היו מסורתיים והנשים היו מגיעות לבושות בשמלות שחורות וכיסויי ראש שחורים עם רעלה המסתירה לחלוטין את פניהן. הן נשאו מיכלי נחושת גדולים עם ידיות וחיכו בבאר לתורן מהשעות המוקדמות של הבוקר, מדברות בינן לבין עצמן בערבית.

היו כאלו שחיכו עד הערב ולבסוף שבו לביתם בידיים ריקות, ללא מים. לעיתים היו פורצות קטטות בין הממתינים בתור ועל מנת למנוע מריבות הוצב שומר במקום מטעם בית החולים. אני הייתי מביט מהחלון ולעיתים הייתי מרחם עליהן וקורא לשומר על מנת לבקש ממנו למלא את הסיר לאישה העומדת רחוק. הוא לא היה מסרב, ואלו שעזרתי להם היו חוזרים למחרת וזורקים מבעד לחלוני צימוקים ואגוזים מקולפים כתודה. את אלו הייתי לוקח ומחלק לחברים.

יום אחד הגיע מפקד המחנה ואמר לי שלמחרת אבוא לביתו. "לאשתי יש כמה בדים להראות לך", אמר ואני עשיתי כדברו. הלכתי לביתו ואשתו הביאה לי בד משי. לאחר מכן הראתה לי דגם שאותו ביקשה לתפור מהבד. "אני יכולה לעזור לך בעבודות היד", אמרה, "אבל הכל צריך להיות לפי המודל הזה!".
היתה לה מכונת תפירה בביתה, ואני לקחתי את המידה שלה וגזרתי לפיהו את הבד. מפקד המחנה נשאר באותו היום בביתו להיות לי לעזר, כך סיימתי את העבודה וכשאמר "עכשיו אתה צריך לתת לנו שיעורים בגזירה!" הבנתי שהם אהבו את התוצאה.

מאותו יום המשיכה אשתו להביא לידי דגמים של שמלות. כל דגם אפשרי עבר תחת ידי, הייתי מכין ממנו שמלה והיא הייתה מסתירה אותה. כשאירחו בביתם, הייתה היא מוציאה שמלה ולובשת, כל אירוע דגם אחר... באחד הימים אמרה לי אשת המפקד, שיש לה אחות אילמת שהגיעה לבגרות. "אני נותנת כמה שמלות לחברים" אמרה לי, "ומספרת להם שאחותי היא זו שתפרה אותן. כך אוכל אולי לחתן אותה...". היא הציעה לי להרוויח קצת מעבודתי. "תלמד אותה, את אחותי, לעשות את הגזרות לתפירה. את הגזירה ילמד הדוקטור, אחר כך נלמד אותה אנו. מה נעשה, היא אישה מוגבלת והלימוד יעזור לה לקיים את עצמה. הודות לך נחתן אותה, היא אילמת אבל ביסודה איננה נכה".

בדיוק שבעה חודשים הייתי הולך ותופר אצלם שמלות ומישהו אחר היה שם את הטיפות במקומי, בבית החולים. תפרתי, גזרתי וגם נתתי שיעורי גזירה. הרופא היה תלמיד טוב ומהיר והתכוון ללמד את גיסתו בהקדם את אשר למד. את ארוחותיי הייתי אוכל בביתם, אשת הרופא הייתה מביאה בכל יום מנה מתבשיליה אלי למקום בו עבדתי.

הזמן חלף ועבר עד שנשארו חודשיים לשחרורי. הזכרתי למפקד את הבטחתו לשחרר אותי מוקדם מהשירות והוא הביט בי, כשעיניו מתמלאות דמעות ואמר שיעמוד במילה שנתן.
חודש אחד היה מגיע לי מבחינה רשמית ולשני היינו צריכים לעשות סידור אחר. כששחרר אותי לביתי הוסיף שאם מפקד הגיוס בבשקלה יגרום לבעיות כלשהם, עלי לשלוח אליו מברק להודיעו. "מייד אשלך אליך את תעודת השחרור", אמר, "ואודיע ללשכת הגיוס שאתה משתחרר רשמית מהשירות".

כל מה שאמר, נראה שאמר על סף דמעות. לאחר השיחה הוא צעק לאשתו – "המאסטרו שלנו, ימיו אצלנו נגמרו והוא נפרד מאיתנו...". "תהיה בטוח", הוסיף, "שאם הייתה לי האפשרות להשאירך אצלי, לא הייתי עוזב אותך אף לא לרגע. כל כך התרגלנו אליך, כמו לילדינו אנו. לך בשלום, תחזור לביתך לאשתך ולאימך, אלו מחכים לך ומצפים לבואך", אמר והתחיל לבכות.

חברי השתחררו חודשים מאוחר יותר.


1 בדל (Bedel) – לאחר שירות של חצי שנה ניתן היה לבקש לפדות את יתרת השירות בכסף ולהשתחרר. התשלום עבור קיצור השירות היה בסכום נכבד

עמוד הבא44 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא44 עמוד קודם