גיוס שני

העיירה לא נשארה כשהייתה בזמן שהתגייסתי. בכל יום מסביב לעיירה היו התנגשויות אלימות ומוות. בכל העיירה רק לי הייתה מכונת צילום והאביזרים הנדרשים לפיתוח תמונות. מפקד הג'נדרמריה היה מזמין אותי חדשות לבקרים לצלם ולתעד את הנפגעים ואני הייתי הולך ומצלם גופות מתים.

מלחמת העולם השנייה פרצה.

בעיירה שלנו לא היה הגיע עיתון בתפוצה סדירה והעיתון המעודכן ביותר היה מגיע אלינו באיחור של עשרה ימים. בכל העיירה היה מקלט רדיו אחד המופעל באמצעות סוללה והוא היה מוצב במועדון הקצינים הסמוך לביתנו, בקצה הגינה. למועדון הזה לא היו האזרחים מורשים להיכנס והתחנה המשדרת הייתה כה רחוקה, עד שהיינו יכולים להבין בקושי מילה אחת מתוך עשר שנאמרו. באותו זמן היו נאספים מדי ערב במועדון, מדברים, מתווכחים ודנים במצב המלחמה.

בין היהודים בעיירה היו כאלו שהתפרנסו על ידי מסחר בכפרים הסובבים. בגלל המלחמה, חוקק חוק שמונע מלא-מוסלמים לצאת מתחומי העיירה. אנו היינו מוגבלים לתחום של עד קילומטר אחד מקצה השוק ואלו שהיו צריכים לגבות חובות מהכפרים לא יכלו לעשות כן.

לאחר מכן, הגיעה הגזירה החדשה – אלו שנולדו בין 1312 ו – 13401 והם אינם מוסלמים, גויסו לצבא. בין אלו שנדרשו להתגייס הייתי אני. בלית ברירה, התכוננתי לגיוס השני שלי לצבא. ראינו בזה יתרון כלשהו, מאחר והיה עוצר בעיר ואף יהודי, פרט למתגייסים, לא יכול היה לצאת מגבולות העיירה.

הייתי מוכן כבר ליציאה כשהגיע מכתב מקצין הגיוס שבו נאמר שאני לא מתגייס יחד עם כל השאר, אלא יועדתי לגיוס של אנשי מקצוע בהמשך. נשארתי לכן בעיירה בעוד כל מי שהיה בטווח הגיל המתאים גויס לשירות במניסה ובאקיסר, לעבודות סלילת כבישים ודרכים. פקודת הגיוס כוונה לכל אדם החי בטורקיה ולא היה מוסלמי, מה שהפך חלק ממחויבי הגיוס במדינה לשמחים, מאחר וכך נמנעו מלהישלח לאשקלה, לשם נשלחו המבוגרים יותר.

אני נשארתי בבשקלה. באותה התקופה מפקד הגיוס היה דייר בקומת הקרקע שבביתנו. כולם היו עינם צרה בעובדה שלא גויסתי, אך בסופו של דבר הבינו. סגן ראש שבט ארטושי באיזור העיירה היה אדם שכונה סברי המשוגע. הוא הגיע למפקד הגיוס ואמר לו באיום מפורש 'אם את האדם הזה אתה שולח לצבא, אני נותן לך את מילת הכבוד שלי שאתה עד מהרה 'תמצא את עצמך בהר'". "אולי אתה מכיר אותי", הוסיף ואמר הכורדי, "אני שאראפן ארטושי, אתה בטח מכיר את השם, עכשיו באתי להכירך פנים מול פנים". קצין הגיוס אמר אז לסברי שאותי אין כוונה לשלוח.

כל המגויסים שוחררו לביתם לאחר שישה חודשי שירות, לעבור את החורף בביתם אך עדיין בכוננות קריאה. באביב, שוב קראו לכל המגויסים להגיע שוב. הפעם, החלטתי להצטרף אליהם גם אני.
כל המגויסים היו מצוידים במדי צבא ואילו אני היחיד שהייתי אזרח. מהעיירה שלנו היינו ארבעה עשר יהודים, חלקנו הגיעו ברגל וחלק עם סוסים עד העיירה גרזאן, משם עלינו על רכבת למניסה.
הדרך למניסה ארוכה, וחברי ניסו להרגיע את הדאגות שעלו בליבי על מה שעתיד להיות. הם הסבירו לי שכל עבודה תתחלק בין כולנו, כך גם הכביסה ותורנות המטבח, כדי שהעומס לא יהיה כל כך כבד. בסופה של הנסיעה הארוכה, מצאנו את הממונה על סלילת הדרכם והוא שלח אותנו ליחידותינו. שלושה עשר היהודים שהיו עימי נשלחו ליחידה 21, ממנה הגיעו. אני, כך החליט, היה עלי להיפרד מחברי ולהתייצב ביחידה 20, עם תשעה מגויסים נוספים.

לא ציפינו להיפרד כך והוכנו בהלם. שתי היחידות היו מרוחקות מעל שבעים וחמישה קילומטרים מאקיסר והתחנה הראשונה אליה הגענו בהסעה היא יחידה 20, אליה הגענו בשעה חמש אחר הצהריים. אני הייתי אמור להמשיך עוד שעת נסיעה עד ליחידתי. נפרדנו שם, כל אחד מחברי מהעיירה חיבק אותי ובכה, כך אחד אחד וחוזר חלילה. הפרידה התארכה מעל חצי שעה, וכל אנשי יחידה 20 התאספו סביב לחזות במחזה... לבסוף דחקו כמה מחיילי היחידה בחבריו להתקדם, "תראו, אתם לא משאירים את האדם הזה בידי האוייב! כולנו כאן חברים... תפרדו!", כך אמרו ובקושי רב הצליחו להפריד בנינו. אני המשכתי ונסעתי עד ליחידתי החדשה.

הגענו בשעות ערב והלכנו אל האפסנאות, לקבל אוהל שאותו עלינו להקים. האדמה הייתה בוצית ולאחר שסיימנו את ההקמה, אמרו חברי לאוהל שכדאי יהיה לקחת מהמחסן שמיכות על מנת שנוכל להעביר את הלילה בתנאים שהיו.
הלכנו למחסן ואני הוצאתי את עצמי מהתור, עמדתי בצד וחיכיתי לראות מה יקבלו חברי. כולם כאמור היו בבגדי צבא, אני הייתי בלבוש אזרחי עטוף במעיל. התחילו להתפתח ויכוחים בין המגויסים ובאין המחסנאי. זה כעס על הלחץ שהיה נתון בו וחילק לאחד שמיכה ישנה, לשני מזרון קרוע, לשלישי כרית בלויה וכן הלאה. "קחו", אמר להם, "תייבשו את הציוד, תכניסו קש בפנים ותסתדרו. זה לא בית אביכם פה!". כמה שצעקו והתחננו האנשים הוא מיאן לשמוע, וסגר אחריו את דלת המחסן.

החושך ירד, והמחסנאי יצא מהמחסן והבחין בי בחוץ. "חבר!" אמר לי, "אתה בכלל לא הגעת אלי! מה קרה? כולם חשבו שהם בבית והתחילו להתווכח איתי ואתה כך עומד בלי לומר מילה?".
"חכה פה", הוסיף, "כשיחשיך עוד יותר חזור אלי למחסן".
"בסדר, המפקד" עניתי.
כשהחושך גבר, נכנסתי למחסן וקיבלתי ממנו מזרן עבה ומלא קש, סדין, כרית מנופחת ואוהל, אותו אמר לי לפרוס על הרצפה מתחת למזרן על מנת שהרטיבות של האדמה הבוצית לא תגיע אל המזרן.
"תודה", אמרתי לו בפשטות
"חכה! קח עוד שמיכה, שלא יהיה לך קר!"

הבאתי את כל הציוד לאוהל וחברי התפלאו. "מהיכן הבאת ציוד חדש?" שאלו... אנו הסברתי שיש לי חבר שממנו לקחתי את הציוד. פרסתי את האוהל שקיבלתי על רצפת האוהל שהקמנו, על מנת שייהנו ממנו כולם. שמתי בצרור את כל הציוד והנחתי שם, לרווחת חברי, כמו כן את השמיכה החדשה שקיבלתי זה עתה.
אותו הלילה עבר עלינו כך ולמחרת נעמדנו מתוחים למסדר שערך הקצין הממונה. הוא הורה לנו ללכת לחמאם ולהתנקות היטב, למלא טפסי ציוד ולקחת כל אחד מאיתנו מעדר ומקוש. "מחר עם השחר", אמר, "יוצאים לעבודה. אתם עשרה תהיו יחד בכיתה אחת. מיניתי אחד מכיתה 31 שיהיה ראש הכיתה שלכם ותעבדו יחדיו".

בכל בוקר היו יוצאים לעבודה שלוש מאות וארבעים איש, מחולקים לכיתות שבכל אחת מהן תריסר. אנו היינו עשרה בלבד, כשמנהל העבודה שמונה היה מהנדס בדרגת טוראי, ארמני בשם ג'יראי. כדי למנוע בעיות, היו סביבנו חמישה מפקחים כורדים טוראים ויצא איתנו לעבודה קצין מילואים בשם עדנאן שהיה מהנדס מים.
ניתנו לי הנחיות ואני קיבלתי את העבודה. היו איתי ארבעה בחורים חקלאים אשורים מדיארבקיר, מיומנים, זריזים ונמרצים בעבודתם עם המעדר ועוד חמישה יוונים רום2 מאיסטנבול.
ביום הראשון אנשי דיארבקיר עבדו יפה ועבודתם איכותית וגם אני, שהבנתי מעט בעבודות מסוג זה, עשיתי את המוטל עלי ואפילו מעט מעבר. בערב הגיע המפקח ובדק את העבודה, הוא היה מרוצה ולא אמר מילה רעה.

למחרת עבדנו בסדר עבודה דומה ליום הראשון. אני לא הייתי אמור לעבוד אך עבדתי בכל זאת, פיניתי עודפי עפר בעזרת עגלה. הייתי חדש ושמתי לב שהכורדים היו מסתובבים סביבנו. מי שהיה עומד ולא עובד הם היו חובטים בגבו עד שהיה חוזר לעבודה. פחדתי מזה ועבדתי במרץ ללא הפסקה. באחד הימים כנראה שעוררתי את תשומת ליבו של אחד מהכורדים והוא התקרב אלי. "אתה!" צעק לעברי, "זה שלובש חולצה לבנה!". הסתובבתי לעברו. "אל תעבוד כל כך קשה!" אמר לי. "אני ראש הכיתה הזו" עניתי, "אני לא צריך לעבוד אבל אני עושה זאת מאהבה...". היה חשוב לי שידע שאני הוא ראש הכיתה. באותה תקופה לא-מוסלמי יכל להיות אקדמאי, אולם אם טוראי ראש כיתה היה נותן הוראה – היה צריך לבצעה. הכורדי אהב את המילה האחרונה שאמרתי והוא הפנה את תשומת ליבו של ג'יראי. קראו לקצין על מנת שיבדוק את עבודתי וזה פנה אלי ושאל "איזו עבודה אתה עושה בעיר ממנה באת?"
- "הייתי קבלן!" עניתי במהירות
- "אה! אז אתה לא זר לעבודות האלו"
- "במשרד הבינוי בעירייה", הסברתי, "הייתי חותם ומאשר את כל עבודות הבניה שבוצעו בעיר". הוצאתי ניירת והראיתי לקצין. הקצין התרשם ואמר "ניכר עליך שיש שכל בקודקודך. באיזו כיתה אתה?"
- "כיתה 31"
- "אני אמנה אותך מעכשיו לראש הכיתה הראשונה מאלו העובדות היום. את עבודות השטח תעשנה הכיתות האחרות, הכיתה החדשה שלך תפקידה יהיה לעבור אחריהן ולתקן ליקויים ופגמים בעבודתם"

הכיתה שבה הייתי הייתה בעלת התפוקה הנמוכה ביותר. למרות זאת, זכינו לשבחים ועיטורים בשל האיכות הגבוהה של עבודתנו. הקצין הממונה עלינו היה מרוצה והתגאה בעבודתנו ובכך שהיחידה שלו הפכה לראשונה בין היחידות.


1 לפי הלוח ההיג'רי, בערך 1894 עד 1921 לפי הלוח הגריגוריאני
2 רום (Rum) כינוי טורקי לשארית היוונים במערב טורקיה לאחר הכיבוש העותומני

עמוד הבא45 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא45 עמוד קודם