מהנדס היחידה

הקצין עדנאן, קרא לי ביום אחד וסיפר לי שג'יראי משתחרר משירות בקרוב. הוא ייעד אותי כמחליפו ומאותו יום התחלתי ללמוד את עבודתו. בפועל, תפקדתי כמו מהנדס ותחת הוראותיי עבדו מאה וארבעים חיילים מידי יום.

יום אחד הגיעו לבקרני בני עיירתי. הם ביקשו ושאלו למקום המצאי עד שהגיעו לאוהל בו ישנתי. "אהה! אתה הוא המהנדס שלנו!" אמרו כשנכנסו. הם היו מלאי פליאה ושמחה בו זמנית. "תודה לאל שאנו יכולים לראותך כך רגוע ונינוח. מאז נפרדו דרכנו התעצבנו ודאגנו וכעת אנו רואים שדאגתנו הייתה דאגת חינם".
אחד מחברי, פנחס, נעמד ופנה אלי – "אתה גם בגיוס הראשון היית במקום טוב וניצלת זאת כדי לעזור לנו. יש לך את התכונה הזו של אחריות ועזרה לחברים. באותו גיוס היה את הקצין האכזרי ההוא שהיכה אותי ואני זוכר שאתה הלכת ושכנעת את מפקד היחידה להעיף את אותו הקצין בתוך שלושה ימים!".

באותו הגיוס, בזמן היותנו בסיאירט, חיפשתי ושאלתי אודות פנחס, אותו לא ראיתי כמה ימים. אחד החיילים אותו שאלתי אמר לי שפנחס קיבל מכות רצח והושלך למאסר.
הלכתי ומצאתיו בבית הכלא ושלחתי לתאו את המעיל שהיה עלי. ראיתי שהוא היה נרגש מהמחווה, כשקיבל את המעיל היו דמעות בעיניו. ניחמתי אותו ואמרתי לו שבצבא הטורקי, אין חייל שלא מקבל מכות... "מכות לגבר, בצבא, זה כמו שוט" אמרתי לו. פנחס הסביר לי אז שהמכות בהן הוכה היו מאכזריות ולא נועדו לדרבנו. "הקצין הזה ראה אותי עם נעלי בית", הסביר, "וזו היתה ההוראה בבית החולים, לא נאמר לנו שאסור. אותו אדם היכה אותי בלי להשאיר עצם אחת שלמה בגופי". ריחמתי על פנחס ונאלצתי להשאיר אותו לבדו בתא המאסר באותו יום.

הקצין המכה היה מבקר אותי מדי יום ומספר לי את קורותיו וצרותיו. "בעיר הזו מאוד נוח לי!" אמר לי הקצין באחת השיחות, "בחיי בטורקיה מעולם לא היה לי נוח יותר. אני מקווה להביא לכאן גם את אשתי והילדים, כאן המשכורת שלי נשארת שלמה בלי הוצאות, את כל הצרכים שלי אני מקבל מבית החולים". הקצין המשיך וסיפר שבכוונתו לצאת בעוד שישה חודשים לחופשה בת חצי שנה, להחליף אווירה. נזכרתי בדברים אלו כאשר נכנסתי לשיחה עם מפקד המחנה בעניינו של פנחס. הוא הרגיש כשנכנסתי שאני נסער ושאל "אדון יקר, מה קרה לך?"
- "אפנדי" התבלבלתי וקראתי לו, במקום לפנות אליו כמפקד. "מה, אנחנו נחשבים כאן לכופרים? הקצין הכה את פנחס מכות רצח! כל עצמותיו שבורות ולא די בכך, גם השליכו אותו לבית הסוהר!"
- "תרגע", אמר לי המפקד, "ולך תביא לי את רשימת החולים מאצלו".
אחרי שהלכתי והבאתי, הוא כתב אישור רשמי לפנחס לצאת לשני ימי חופשה ושלח אותי לדרכי.

בישרתי לפנחס את הבשורה ואמרתי לו שהקצין כבר לא יטיל עליו אימה. באמת כך היה והקצין יצא לחופשה בת ששת החודשים ביום למחרת ולא כפי שתכנן...
פנחס התנפל עלי בחיבוק. "עכשיו כבר אין כאב בעצמותי..." אמר.
הבאתי אותו לדירה שלי ושם ביקשתי שינוח. "לא", הוא אמר, "אני כבר לא אשן. הייתי מוכן שיכה אותי הקצין שוב את אותן מכות ובלבד שיעזוב את המקום!".

בסיפור הזה נזכרנו כשישבנו באוהל, חודשים לאחר מכן. "אם כן אין לנו מקום לדאוג כעת", אמרו, "הכל כאן תחת פקודתך. אתה מהנדס היחידה..." אמרו, ונפרדנו באווירה שמחה.

באותם ימים סופחו עוד שישים אנשים ליחידה, מוסלמים מאזור האתאי1. כעת נתתי עבודה למאתיים איש מדי יום, ובערב הייתי בודק ומבקר את עבודתם היומית. יום אחד, הגיעו כל שישים המוסלמים האלו אל האוהל שלי ופנו אלי בדברים.
- "כשבאנו, נזהרנו ממך מאוד. עתה עבר הזמן ואנו רואים שאתה מתנהג עם כולם בצורה שווה, זה נתן לנו את האומץ לבוא כעת"
- "למה? מה בדיוק הבעיה?" שאלתי.
- "נאמר כעת. אנו כולנו מאוד מרוצים ממך, אבל לעצמנו עשינו רע. במקום להעדיף את הצרפתים, העדפנו את הטורקים ותראה – אלו עושים מאיתנו גאבור2 ושולחים אותנו לצבא. אנו לא יודעים לאיזה עם אתה שייך ואיזה אלוהים אתה מכיר, אבל בשם אלוהיך, אנא הכפל את כמות העבודה שאתה מטיל עלינו!"
בראש המשלחת שלהם עמד הוג'ה, איש דת שארגן את התפילות ואת טקסיהם והיה מדבר בשמם.
- "הוג'ה", פניתי אליו, "אם העבודה שאני נותן לכם קשה מדי, אוכל להפחיתה"
- "לא! חלילה וחס! אנו מרוצים ממך, אנא אל תפריד אותנו בייננו ובין האחרים ואל תיתן לנו פחות מאשר להם. העבודה שלנו מעטה מידי, באנו לבקש שתוסיף עוד עד שנקרוס!"
- "הוג'אם3", עניתי, "אתה צריך לנחם את אנשיך על מנת שלא יהיו כה מרירים. כל האנשים שאתה רואה פה עובדים, כולם היו עשירים ובחייהם לא אחזו פטיש או מעדר. היום הממשלה הציבה אותם פה שיבצעו את העבודה הזו והם צריכים לעשות זאת באהבה, כפי שהם עושים. אתה איש דת, אתה צריך להאמין לגורל ולהעביר זאת לאנשיך, כדי שיהיו מרוצים מגורלם. למען המולדת, תאמר להם, יש קדושה בלשפוך זעה. זעתם שוות ערך לדם. תרגיע אותם, אני אתם יותר או פחות עבודה, מבחינת הממשלה זה לא משנה והיא לא תשמע מזה. אני יודע שהשלטון הקודם שתחתיו הייתם לא נשאר וכעת אתם הולכים לצבא עם הגאבור. אל תחשבו כך. בזמן הצרפתים לא הייתה לכם עצמאות, למרות שהיה לכם נוח והצרפתים היו עושים הכל. כעת אתם בטורקיה ואתם צריכים לעשות יותר. אני לא רואה את דאגתכם מוצדקת ואני מבקש את סליחתכם אם אולי לא תאהבו את המילים שאני אומר. כל שתבקשו ממני אם זה בידי אעשה, אך אבקש כעת שתשקלו ותאמרו לי מה רצונכם".

ההוג'ה חשב ושקל את דברי. "אפנדי", אמר לבסוף, "אתה נתת לנו עצה מחוכמת חייך ועל זה, במיוחד בשם החברים שאיתי, אני מודה. היות ואנו שרויים במרה שחורה, מחשבותינו הרעות הולכות ומחריפות ככדור שלג. אני מבקש את סליחתך", כך סיים את דבריו והם נפרדו ממני לשלום.

כמידי יום, עשינו את עבודתנו, כשאני מחלק את העבודה למאתיים אנשים עד שהגענו לאזור מיוער. בכל הבסיס שלנו הלך והתרחק והיה עלינו להעתיק אותו למיקום קרוב יותר אל מקום העבודה. עבדנו בתוך היער במשך היום, כך שיצא שימים שלמים לא היינו רואים אור שמש.

באחד הימים קרא אותי המפקד אליו ובישר לי ששלוש מאות אנשים מגדוד אחר מסופחים אלינו ועלינו לתת להם עבודה כפי שעשינו עם הכוחות שהיו עד כה. "לא תוכל אתה להשתלט על כל זה. קח לך שני עוזרים" אמר.
- "מתי הם צפויים להגיע?"
- "לכל המאוחר בעוד שלושה ימים, הם מגיעים מצוידים ומוכנים. איתם יגיעו שני מפקדים, סגן משנה ורב סמל, אשר יהיו אחראים על המשמעת והסדר. אתה אחראי על העבודה המקצועית, וגם מפקדיהם ישמעו להוראותיך המקצועיות".
היינו עד עתה מאתיים איש עם ארבעה רובים וכעת הגיעו שלוש מאות חיילים נוספים מצוידים כהלכה וחמושים כולם. קבענו את המיקום של המאהל שלהם והם, כשהגיעו, הקימו את אוהליהם במקום.

בין החיילים שהגיעו התבלט אחד מאיסטנבול בשם הבוט, שעבד כאילו אחזו שד. אותו לימדתי את העבודה ולאחר יומיים הוא היה מוציא את שלוש מאות החיילים החדשים אל העבודה. למרות המרץ בה עבד התנהגותו לא הייתה מקובלת על חבריו והוא קומם אותם ויצר בהם התנגדות ומרירות.
יום אחד עצרו אותי בעבודה קבוצת חיילים. "שים לב אדון מהנדס!", אמרו. "עם האדם הזה איננו מוכנים לעבוד. תכפיל את כמות העבודה המוטלת עלינו, אך אל תשים עלינו את האדם הזה. אם לא כן, לא נעבוד, את גופתו נשכיב על הארץ ולא נעבוד!"
- "טוב, אני בא אליכם" אמרתי.

החלפתי את האבוט בניהול ופיקוח מאתיים החיילים שעליהם היה ממונה. שמתי לב שלאחר מכן, קצב העבודה שלהם גבר והם עשו עבודה של יומיים ביום אחד.
כך המשכנו לאורך תקופה. באחד הימים הגיעו אלי קבוצת חיילים מהם וביקשו להכפיל שוב את עבודתם. "התנאי הוא", הוסיפו, "שלאחר שנסיים את המטלות שלנו באותו יום, נשב וננוח".
חשבתי לעצמי שלעבוד כך בקבלנות זו עסקה טובה. אם כעת התפוקה שלהם גבוהה ממה שציפיתי, אז לאחר העסקה התפוקה שלהם רק תגבר. הסכמתי.

הכפלתי את כמות העבודה שלהם ובאותו יום הם סיימו את העבודה בתוך שעתיים ונעלמו כעשן בתוך היער... למחרת, העליתי את כמות העבודה אך זה לא שינה דבר. הם סיימו לאחר שעתיים ונעלמו. לאחר מכן העליתי שוב, ושוב – הם סיימו בתוך כמה שעות ונעלמו. המצב לא היה טוב, חשבתי. אמנם עבודתם הייתה מהירה יחסית לצוות הקטן שהיה, אך אם יגיע הפיקוח למקום, איך אסביר שאין אף אחד במקום? ברור היה שאם ההסבר שלי יהיה שעבודתם היומית הסתיימה, זה לא יהיה מקובל. הרי היו אלו עדיין שעות הבוקר! איך אסביר את העובדה שכבר שחררתי אותם?

בשלב שהגענו לכמות עבודה הגדולה פי חמש מעבודת יום רגיל, קראתי לקצין הממונה על הקבוצה והסברתי לו שחייליו מעמידים אותי במקום קשה. סיכמנו שאמשיך לתת להם עבודה על בסיס קבלני, אך כשהם מסיימים את עבודתם עליהם להישאר נוכחים במקום, כך שאם יגיע הפיקוח יוכל לראותם. "אני מרוצה מהעבודה" אמרתי לו, "אך זו לא עבודה אישית שלי וזו לא עבודה פרטית, יש פיקוח ובקרה שצריך לעמוד בתנאים שלהם". כך כהרגלם המשיכו חיילי הקבוצה לסיים את עבודתם מוקדם כמקודם, אך עתה נשארו במקום. בסיום המכסה הקבלנית שלהם הם היו שמים את חומרי וכלי העבודה ליד העגלה ומתכנסים בקצה היער, סמוך לאתר. שם הם היו מכונסים בצל בקבוצות, מורידים את הכובעים ומנערים בהם קוביות, שלאחר מכן שפכו על הארץ.
הבנתי שאת חיילים אלו, שעוסקים כאן בהימורים לא חוקיים, סילקו מהחטיבות הסדירות שלהם ושלחו אותם לעבודות בינוי. הם היו אנשים קשים, ולא היה כדאי ללחוץ אותם אלא עדיף היה למתן את כובד המשמעת.

הקצין הבכיר הגיע ולא הבחין בעבודה מתנהלת במקום. הסברתי לו שחיילים אלו ההספק שלהם גבוה פי עשרה מזה של הלא-מוסלמים, ופרט לכך הם מוצאים את הזמן לעסוק בהימורים שלהם. את עבודתם הם עשו טוב ובדייקנות, כך שגם לקצין לא הייתה סיבה לשנות את הסידור אליו הגענו.


1 איזור האתאי (Hatay) קרוב לגבול הסורי, היה בשליטה צרפתית וסופח לטורקיה
2 גאבור (Gavür) – כופרים, לא מאמינים או לא מוסלמים
3 הוג'ה משמעו איש דת, הוג'אם – מורה שלי

עמוד הבא46 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא46 עמוד קודם