סוף דבר

במשך כל התקופה הייתי בקשר עם בני ביתי והתענייתי במצבם. הבנתי שהמצב קשה והיהודים, יחד עם בני מיעוטים אחרים, לא יכלו לצאת ולהסתובב חופשי כמו כל תושב אחר. הייתי מרוצה מכך שאני לא נמצא בעיר הגדולה, אך התמלאתי צער על כך שלא הייתי עימם, אולי אז יכולתי להיות לעזר.

לפעמים הייתי מתמלא כעס על עצמי ועל כך שהיו רואים את הדת שלי כשפלה ופחותת ערך. התמלאתי צער על כך אך הפתרון היה מעבר לכוחותיי. בכל מקום העליבו וגרשו אותנו, עד שביצעו בנו רצח עם. אנו עם למוד סבל דבר שלעיתים העלה בי כעס על כך שאני חלק ממנו, סובל וממתין לראות מתי תגענה הצרות האלו לסופן.

בעניין זה הייתי דואג ומהרהר רבות. סבור אני שהסבל המתמשך הזה לא יגמר. אין לנו, ליהודים, בעל בית, מנהיג או אומה אחרת המגנה עלינו. כל העמים האחרים זוקפים קומתם הלאומנית כתרנגולים, עושים מעשים בבטחם בעצמם ובידיעה ברורה שלא יקבלו כגמולם, אין מי שישיב להם.

ברחוב ניכר היה סבלו של היהודי. אם היה אחד שמותקף היה על ידי עשרה גויים, לא היה בא אחר להצילו. אחרים ידעו שאם יבואו לעזרה, יקבלו גם הם מכות הגונות. על אחת כמה וכמה כשמדובר היה בעמים, לא היה יכול להיות עם אחר שיבוא להצילנו.

ברחוב, אם היה גוי שרוצה לתקוף יהודי, לא היה הולך לבדו. התוקפים היו רבים ומחפשים אחר חבריהם שיבואו לעזר. כעם, אנו עם גאה וזקוף קומה, אך מספרינו מועט ונגזר עלינו להיות מעטים עוד יותר. אין עם שיבוא להגנתנו, ואויבינו מבינים שאנו יש בנו גבורה, לכן תמיד היו מתאחדים, כמו התוקפים ברחוב, על מנת להשאיר אותנו מועטים.

אומרים שהראש היהודי חכם, אולם סבור אני שכולנו נבראנו שווים. אנו היהודים הרכנו את ראשנו על מנת לשרוד מול התוקפים ואימצנו את שכלינו על מנת להגן על עצמנו במאמץ רב. על כן כינו אותנו הגויים כעם חכם או ערמומי, חוכמה זו היא תולדה של מאמצנו לשרוד. הגויים לא יודו בגבורה שהם רואים אצלנו, כאשר זה לא מועיל למטרותיהם. יכנו אותנו בפומבי כעם חכם, כינוי שיאלץ את היוצאים נגדנו להכין עצמם היטב לפני שיצאו לתקוף.

אין לנו כוחות אחרים בעולם להיאחז בהם ולכן נתנו את חיינו, כוחנו ומרצנו במסחר, כך שרדנו. אנו הרכנו ראשנו ולעיתים קראו לכל אחד מאיתנו "היהודי הפחדן", אולם אני מכיר די והותר מקרים המוכיחים כי ההפך הוא הנכון. שני אחים אותם הכרתי היו מחוסרי עבודה ובלית ברירה התגייסו לג'נדרמריה האיראנית. שם הצטיינו וקיבלו אותות גבורה – בכל מקום בו שירתו נפסקו מעשי השוד והשודדים נאלצו לברוח. שמם הלך לפניהם, במידה כזו שכאשר פורעי החוק תכננו מעשי שוד, היו מבררים תחילה אם היו שני האחים בשירות במקום, שאם כן תוכניותיהם היו משתנות. הסיפורים הללו על צמד האחים היו עובדה ידועה והיו מצביעים עליהם כגיבורים בכל מקום אליו פנו.
היות וחיינו במדינה מזרח תיכונית, היו הרבה שודדים בנמצא. אלו בעלי התפקידים הבכירים לא היו באים לביקורת, אלא אם השניים היו נוכחים במקום. שמם היה תלה1 ומשה והם התפרסמו עד כדי שהיו אומרים שכוחם היה כשל אוגדה שלמה. שלושים שנים הם נשארו בג'נדרמריה, ללא כל דרגה אפילו הזוטרה ביותר, בשל יהדותם.

זכור לי גם סיפורו של שאלה, בנו של דבא בבא, עליו כתבתי. הוא נלחם נגד הארמנים בשכונה בקוהנה שאהיר כאשר הצבא האיראני נס על נפשו ובעוד הוא צועק אחריהם "זו בושה! אל תברחו! תלחמו!". הם לא שמעו לו והוא לבדו תפס את החזית הזו, בה הרג שנים עשר ארמנים עד שלקח את נשקם ועזב. אדם זה היה עד עתה נמצא בראשון לציון עם ילדיו, הוא נפטר לפני זמן מה. שלוש פעמיים הלכתי לבקרו אך לא הזדמן לי לפגשו, ויש לי עוד סיפורים עליו אותם אני מכיר.

כשאני נזכר בדוגמאות האלו, אני מבין שיש גבורה בקרב העם הזה. בלית ברירה, נגזר על העם לאבד מגובהו בחלוף הזמן.

במהלך מלחמת העולם הראשונה סיפר לי סיפור חבר מבשקלה, אחד שאת ימיו הטובים ביותר בילה בעיירה. העיירה הייתה נשענת על צלע ההר, ממול מישור רחב. במהלך הלחימה החליפה העיירה ידיים פעמים מספר, ובתקופה מסוימת נכבשה על ידי הכוחות הרוסים. הכיבוש היה מלא והרוסים נכנסו לכל בית ובית, כשבמחנה הצבאי הציבו שתי חטיבות רוסיות.

בבוקר אחד נברוז ועוד ארבעים אנשי צבא כורדים ירדו אל העיירה מכיוון ההרים שעליהם נשענה, בצעקות כבירות של "אללה! אללה!". הרוסים, ששמעו המולה ושאגות קרב כאלו, בטוחים היו שמדובר בכוחות גדולים והחלו להימלט לכיוון המישור. כל מחסני הציוד שלהם נפלו בידי התוקפים וכשנתפסו במארב במישור המטירו עליהם גשם של אש, עד שלא ניצל אדם מכוחותיהם. מאוחר יותר, עלו הרוסים על העיירה בכוחות גדולים והתושבים כולם נאלצו לעזוב.

חלק גדול מהתושבים, כפליטים, ברחו לכיוון מוסול. היה ידוע שבדך הזו השודדים הערבים היו מפשיטים מרכוש כל פליט כבצל, ורבים היו מגיעים לשם חסרי כל.
בין קבוצות הפליטים היו יהודים, בראשם משה ותלה. פעמים רבות היו להם התנגשויות חמושות עם השודדים הערבים והקבוצה הזו לא ויתרה ולו לא על פריט אחד מרכושה, והגיעה כפי שיצאה למוסול.


1 תלה מבוטא Tela

עמוד הבא48 עמוד קודם

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים:









עמוד הבא48 עמוד קודם