האשורים

בין האקארי ועירק באיזור גרמיאן, טיאר וטוהוב, היתה קהילה שיכלה לגייס מקרבה כשישים אלף חיילים חמושים. הם היו אשורים ודתם הייתה נוצרית, בתוכם היו שני פלגים שונים. השטח בו חיו היה הררי, ללא אדמת מישור המאפשרת חקלאות. פרנסתם היתה בגידול כרמים, ענבים ופירות יער. לבושם היה מצמר עיזים, אשר היה טווים ב"סאל ספיק". מכנסיהם היו עם שרוולים גדולים ורחבים, קשורים בחוטים לאזור ברוחב ארבעים סנטימטרים סביב למותניהם. חולצתם היתה עם חזית פתוחה, נסגרת כנף על כנף מלפנים עם שרוולים צרים ומתחתיה לבשו בגד תחתון מאותו סוג בד.

בניימין מאר-שימון
בניימין מאר-שימון
Courtesy of the Mar Shimun
Memorial Foundation

על מותניהם סיבבו בד מצמר באורך של יותר מחמישה מטרים. לראשם חבשו האשורים כובע שנראה כעין משפך בצורת קונוס, שנקרא קולה. התוויה של כובע זה היתה כה צפופה עד שנראה כאילו היה עשוי מעץ. גם את נעליהם היו מייצרים לבד מצמר העיזים. הם היו בעובי של שני סנטימטרים, עם שכבה פנימית קשה כטין, וחוטי צמר אשר שימשו כשרוכים שנקשרו סביב. גם את שרוכי הצמר היו הם מכינים לבד ובמיוחד לנעליים – הם קראו לו רסיג. הנעל נקראה על שם החוט והיתה חזקה ונוחה להליכה בהרים, כך שהם היו מתהלכים בשטח ההררי כעיזים. הגברים, ללא יוצא מן הכלל, היו קושרים באמצע ראשם זנב סוס קלוע כצמה, באורך של כחצי מטר.

האשורים היו דתיים מאוד. הם התפללו בכנסיה אשר בראשה עמד מאר שימון שתפקידו עבר בשושלת המשפחתית מדור לדור. הוא לא התחתן ותפריט המזון שלו היה קפדני מאוד, בהתאם לתקופה ולעונות השנה. הוא נהג להאריך את זקנו ואת שיער ראשו וכראש הכנסיה האשורית היה נחשב לקדוש. אנשי הפלג הדתי שבראשם עמד היו סוגדים לו וכשהיו רוצים להשבע ולשכנע בכנותם היו נשבעים "בפאותיו של מאר שימון" – אם היו אומרים כך, כנראה שדבריהם היו אמת. שפתם של האשורים היתה קרובה לשפה הארמית. רבים מהם היו נוסעים לארצות הברית ושולחים כסף לפרנסת משפחותיהם. הם היו עם בעל היסטוריה ארוכת שנים ורק אחד מהם יכל להיות כמאר שימון ואחת במעמדה של סורמה האנים. שניהם, כאמור, לא היו מתחתנים ושניהם נחשבו לקדושים.

בערך ב –1919 1 לא יכלו האשורים לעמוד נגד הכוחות העותומנים והם הוגלו ממקומם עד לנווהי שארקיה ונכנסו גם לעיירה בה אנו נמצאים באיראן. מאחר והאוכלוסייה שלהם הייתה גדולה, הם התחלקו והתבססו בכמה מהכפרים שמסביב לעיירה שלנו. מאר שימון קבע את מקום מושבו בעיירה הוסרובה ואחרים בכפרים גוליזאן, פטרוור, סברה, אולה והאפטופן.


1 בשנת 1915

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים: