אורחים בכח

הנוהג של אורחים בכח הפך לחוק, למרות שהסתיימה מלחמת האחים הקצרה. בכל יום עשרים או שלושים חיילים רכובים היו מגיעים לעיר ומתפזרים בתוך הבתים כאורחים. יצא כך שבכל בית יהודי היו אורחים ופרט לאוכל ומקום לינה, נאלצנו גם להפריש לאורחינו דמי כיס, כאשר הלכנו לקניות בשוק. כך חיינו כשישה חודשים.

בביתנו שבעיירה באחד מן הימים התארחו חמישה כורדים כוחניים כאלו. הם התארחו בביתנו ארבעה ימים, ולקראת השבת הם ארזו את חפציהם ועזבו לשמחתנו. נאנחנו לרווחה והתכוננו לבוא השבת. באותה עת היו בבית אבי1, שהיה בן שישים, שנים מאחי - הצעיר, שלא היה שומע ולא מדבר והגדול, אברהם שמו, אשר שמח על שהתאפשר לנו לאכול את ארוחת השבת יחדיו. יצאנו יחדיו לבית הכנסת ושבנו עד מהרה אל הבית. "הנה, אמא הכינה כבר את השולחן" אמר אבי, אך כשהתיישבו נשמעו דפיקות בדלת. החושך כבר ירד, ולפני שהספקנו לעשות דבר נפתחה הדלת בכח. "מי זה?" שאלנו... "מהמן!" נשמעה צעקה. איברהים2 קפץ ממקומו וטרק את הדלת בפני האורח. "לא לפתוח!" הוא הורה. ואבי צעק לעברם "רק עכשיו עזבו חמשת האורחים שלנו. לכו לבית אחר!".

הכורדים החלו להכות בדלת עם קתות הרובים. אבי נבהל ופנה אל הדלת על מנת לפתחה אולם אחי הגדול מנע ממנו. מבחוץ נשמעה קללה בשפתם "מידינטגו ג'והו דר וקה!3", איים הכורדי, "פתח את הדלת או שנשבור אותה!". לרוע מזלו של הכורדי, היות ובאותו איזור היו גנבים ושודדים למכביר, הדלת הייתה כזו שלא נשברת בקלות...

שמענו ממקומנו בפנים כי חלק מהאורחים הולכים ומתרחקים. אולם אחד מהם נשאר בחוץ והתחיל להסתובב סביב הבית בחפשו אחר פתח אחר להיכנס דרכו. לאחר כמה דקות שמענו אותו פוסע על גג הבית. בשכונה גגות הבתים היו צמודים אחד לשני והכורדי עלה על הגג על מנת לעבור לצידו השני של הבית ולהכנס משם.
אנו היינו רגילים לזה, שוב איתרע מזלו של הכורדי והוא גילה שגם בצד השני הדלתות והחלונות היו מוגפים היטב. בעיירה שלנו הבתים היו נבנים כך, בהתאם לתנאים ששררו. מי שעלה על הגג יכל לטייל למעלה בכל השכונה. הכורדי כנראה הכיר את התושבים וידע שהשכנים כולם יהודים, אולם גם ידע שבמורד הרחוב יש בית שתושביו כורדים. בעליו של אותו בית שמו היה האג'ו.

הכורדי הלך מימין לשמאל על גגות השכונה, אך לאחר שסרק את הסביבה, הגגות המחוברים גרמו לו לאבד את מיקומו של ביתנו. "האג'ו! האג'ו!" צעק הכורדי מבחוץ לעבר הבית במורד הרחוב ואכן זה שמע והגיע למקום.
"אתה מכיר את הגג של דויד?" שאל האורח.
"לא". ענה האג'ו, "אך הילדים מכירים". אחד מילדיו כיוון את הכורדי אל הגג שלנו וברח.

היה זה סוף חודש פברואר, הקור היה עז והשלג הפך לקרח קשה וחלק על גגות הבתים. באור הירח המשתקף מהגגות ניתן היה לראות בקלות את כל המחזה, כאילו היה חצי אור יום. כל תושבי השכונה ראו כורדי אחד עומד על גגות הבתים עם רובה ומשקיף על הסביבה. הוא החל להתקרב לביתנו, עובר מגג לגג בקפיצות קלות. כשהתקרב, קפץ ומבלי משים החליק ונפל אפיים ארצה. "מיד דינטה גו ג'והו קינדמינים שיקסט4!" קילל הכורדי – "אני נשבע בדתי! נשברה לי שן... לא ראיתי שיש פה סולם". הוא קם ממקומו והצליח להכנס אל תוך הבית. הוא היה עדיין המום מהנפילה, וכיוון את הקנה היישר לכיוון אחי הגדול. אחי מייד תפס את הקנה והסיט אתו כלפי מעלה ואז דחף את הקת לפניו של הכורדי. "יש גבול להתקפות האלו!" אמר אחי.

בכל אותה עת אחי הצעיר יותר לא היה מודע למתרחש, מפני שכאמור לא שמע דבר. כשפרץ הכורדי אל תוך הבית הבין לראשונה וקפץ ממקומו מייד. הוא שלח לפניו של הפורץ מכה הגונה שהעיפה את הקולה שלו באויר אל הארץ, ואז תפסו בראשו והטיח אותו ברצפה בחוזקה. זה צעק "הרגת אותי! עצור!" ממילא אחי לא שמע דבר והמשיך במעשיו, גם אחרי שהכורדי איבד את הכרתו. אבי חשש שמה האדם ימות וניסה בכח לעצור את אחי הצעיר אך הלה היה נחוש. לא היתה ברירה בידי אבי והוא נאלץ גם לנעוץ את שיניו בידו של אחי כדי לעצור אותו... הכורדי שכב ללא הכרה בביתנו, אך מצעקותיו לפני כן חבריו שבו והחלו בירי אל עבר דלת ביתנו. מחוץ לבית התאסף המון וגם אנשי צבא רוסים הגיעו והכורדים שראו כל כך הרבה אנשים נאספים עזבו את המקום.

כמה מאנשי הקהילה מיהרו לתחנת המשטרה האיראנית ופרסו בפני השוטרים את הסיפור. האיראנים שלחו שני אנשים, קצין ושוטר, עם אנשי הקהילה. בדרכם אלינו, שלשלו היהודים סכום נכבד לכיסו של הקצין, על מנת להטות את דעתו...
כשהגיעו לביתנו, דפק הקצין על הדלת ואמר "דויד, פתח את הדלת!".
כשפתחנו ראינו את הרחבה מול הבית מלאה באדם. הכניסו אל הבית סולם והניחו עליו את הכורדי המעולף. שני אנשים הרימו את הסולם ונשאו אותו לעבר בית החולים.
הקצין פנה לאבי ולקח את הרובה של הכורדי, הוא ניסה להרגיע את פחדו של אבי אך זה ידע שסיפור המעשה יגיע לאוזניו של סימקו.

חששו של אבי היה מוצדק ואכן כך היה. סימקו שמע על המעשה ושאל מי הוא היהודי שעשה את המעשה. "יהודי אחד שאין לו לשון ואינו שומע" סיפרו לו חייליו. סימקו זכר את אחי. הוא קרא מייד לכורדים שהגיע לביתנו ונזף בהם קשות.
תושבי השכונה הגיעו אלינו לשאול לשלומו ולהתפלל עבור אחי. "אכן היה לכם מזל שסימקו זכר אותו.." אמרו כולם. אחי בשתי הזדמנויות הכין למנהיג הכורדי מגפיים. זה היה מרוצה מהתוצאה ושילם עבורם מחיר כפול, באותה עת אמר שאם נקלע לאיזו שהיא צרה, נפנה אליו...
סימקו הוציא צו לאנשיו לא לפקוד יותר את בתי היהודים בעיירה ומאז היה לנו קצת נחת. כל משפחות הקהילה התפעלו מההצלחה של אחי והודו לו על כך שהוריד מהקהילה את הנטל הכבד הזה של אורחים בכח.


1 אבי הכותב שמו היה דויד (בן יצחק)
2 אברהם הוא איברהים
3 במקור בטורקית "middinettego çühü der veke"
4 במקור "mid dinette go çühü dendanimin şikest"

יהודי מסלמאס

יומנו של סיניור דמירל

תוכן העניינים: